שתי דרכים יש לו לאדם, כך היה אומר ושב לנקות את ציפורניו עם
מקל שמצא על האדמה. האחת, להיות זה שמאבד את המטבע בקרן הרחוב,
והשניה, להיות זה שעינו נופלת במקרה על אותו מטבע שאין לו
דורש. אז היה מכחכח בגרונו ומחייך חיוך כאדם שגילה את סוד
החיים ושותה אותו מבקבוק טיפה אחר טיפה. אחר היה נוטל את ספל
הקפה בידו ולוקח לגימה ארוכה ורעשנית, ואז נאנח מן אנחה של מי
שראה כבר הכל, ורק הזגוגית הימנית השבורה של משקפי הראייה שלו
היתה מנצנצת באור השמש.
רישרוש מטבעות היה נשמע אז מקופסת הפלסטיק שלידו. והיה יודע מי
זה בכל פעם: אם הרשרוש היה מהיר ודחוק היה יודע כי איש צעיר
ועסוק הוא הנותן. ואם היה זה רישרוש ארוך, מתגלגל, היה זה אחד
מאותם חובשי מגבעות שחורות שפיאות מסתלסלות להם ומעילים ארוכים
ועבים לגופם, בחום ובקור. ואם היה הקול חלוש באופן מיוחד, היה
יודע כי ילד ביישן נקלע לשולחנו, בוחן אותו בכמה מבטים, מתלחש
עם אימו או אביו לצידו, וניגש בשקט-בשקט ושם את אותו מטבע
סימלי בתוך הקופסא, שלעיתים נדמה לו שהיו לה חיים משלה, ואהבה
ביותר את רגעי החסד הקצרים האלה, בהם חיוך של ילד היה תלוי בה,
בספק אך גם בגאווה. אך גם אותם רגעים לא יכלו לשוות לאלו שבהם
הרשרוש לא היה לבדו בחלל, אלא לוותה אליו לחישה, תהיה בריא, לך
תקנה לעצמך משהו, יהיה טוב, בעזרת השם, יהיה טוב. ולעיתים
רחוקות אף יותר, פעמים רבות שבועות היו עוברים בלי שזכה לכך,
היה חש מגע מרפרף על כתפו או על זרועו, וזה היה יותר ממילים,
יותר מכל סכום כסף שיכל לדמיין.
וכשחש ששעת השקיעה מתקרבת, והעסקים הולכים וקמלים, היה ממשש
בידו את הקופסה הלבנה, העגולה, שפעם היתה קופסת צדקה אך עתה
היתה רק קופסה ללא מכסה. בתחילה היה אומד את משקלה, מנסה לנחש,
עשרים! היה צועק לפתע, שלושים ואחת!  והיה מכניס את ידו השניה
לתוך הקופסה, ובמיומנות היה שולף מטבע אחר מטבע, מניחו על
השולחן, ובאותם רגעים היה בעיניו כבעל-עסק ממש, ולעיתים כנהג
אוטובוס, העוסק במקח-וממכר עם לקוחותיו, או עם הנוסעים; כן,
גבירתי, הנסיעה לתל-אביב תעלה לך בדיוק שבעה-עשר שקלים, לא,
אדוני, אין הנחה על הנסיעה הזאת, גם לא לאזרח ותיק ומכובד
כמוך. והיה יושב וסופר, כשהיה חש את מגעה הקר של מנורת הקנים
היה מניח בערימה אחת, וכשהיה חש את מגעו הנעים של הדקל היה
מניח בערימה שניה, משמאל לראשונה, ולעיתים אף היה חש את מגע
תווי-הפנים האנושי והחם כל-כך, בעל הצלעות, ולמרות החום היה
מצטמרר בכל פעם מחדש, ואת הערימה החדשה היה מניח עוד שמאלה,
קרוב ביותר אליו, כדי שיוכל לשמור על אוצרו. וכשהיה חש את המגע
העגול, המחוספס מסביב, היה חש את דופק ליבו מואץ, מי האיש, היה
שואל בליבו, ולפעמים לא יכל לעצור את עצמו והיה צועק בקולי
קולות, מיהו האיש הצדיק, החסיד? הבו לי ואתן לו חיבוק, נשיקה.
והיה עובר על כל הרישרושים של אותו היום, האם זה הרישרוש הכבד,
המגושם, של הבוקר? או אולי הרישרוש המתמשך של אחרי-הצהריים
שלווה ביום-טוב לבבי. ובדרך כלל לא היתה כלל ערימה מחוספסת
כזאת, אלא רק אחד או שניים, ולעיתים אף לא אחד. וכששבת היתה
מתקרבת, או כשהעיר היתה הומה מקולות החג, היה יודע כי יהיו
תמיד אחד או שניים שיביטו בו במבט חומל וידמו בנפשם את שולחנו
בחג. או אז יפתחו את תיקם, יוציאו את ארנקם ויפתחו את אותו תא,
לא, לא את התא המרשרש, הומה המטבעות, אלא את התא הדקיק,
האחורי, שבתוכו מיני ניירות, והיה עוצר את נשימתו, כאדם שמחכה
לגזר-דינו, הנה השופט העליון יגיע להחלטה, עשרים או חמישים?
וחיוך היה נתלה על פרצופו, מאוזן ועד אוזן, עת לא נשמע כל
רישרוש מתוך הקופסה בבוא אורח חדש אל המטבעות. ובראשו כבר היו
עומדים בתפזורת או בשורה על המאכלים, הפרחים, המלבושים, היינות
והבשמים שיקנה, ויחוג בהם את חגו, וישקה בהם את כוסו היבשה.
וכירסו היתה מתמלאת אז באותה התרגשות, כאילו להקה של פרפרים
התנחלה בתוכה, מאיימת לפרוץ החוצה את הסכר, לזעוק בזעקות שימחה
באמצע העיר: זכיתי! ידוע תדעו כי לא לשווא עמלי! והיה
שבע-עונג, וחושב לעצמו כיצד זה ייתכן שברגע אחד הרוויח את מה
שפועלים לא מרוויחים בשעה או בשעתיים של עבודה מאומצת, והוא
הרי יכול להגיד בלב שלם שאת עבודתו הוא אוהב, כי עבודתו היא גם
ביתו, והיא גם חברתו, ומקום הבילוי היחיד שהוא מכיר שמתאים
עבורו. ושיר היה מתחיל אז לעלות מקירבו, הבוקר-בא, הבוקר-בא,
אל העבודה, וקולות השאון של הרחוב, של אנשים בדרכם אל העבודה,
היה מתערבב בתוכו בקולות הרישרושים, הנה קולות האנשים העמלים,
החוזרים בסוף יום העבודה אל ביתם להביא פת לחמם.