בעשר הדקות האחרונות למדתי לתעב את זו שהיתה כל עולמי.  אותך,
זאת אומרת.
על הקץ ידעתי לפנייך.  הרגשתי את המחלה מפעפעת בקרבי במשך
שנים.  שנים של סבל שקט ומאופק.  את ראית זאת בעיני, כל פעם
שהבטנו זה בזו, והענקת לי חמלה בלא קץ: לחשת מילות אהבה באזני
וליטפת אותי ברוך.  אך הסוף היה ברור וודאי.

הלילה, לאחר שאמר הרופא שלא אחזיק מעמד עד הבוקר, נפרדנו
מכולם.  כל אלו שהיו ידידי בעשר השנים האחרונות עטפו אותי
בחום.  אחר כך הפליגו בשבחי ובמעללי, דיברו על ייחודי, הספידו
אותי באזני.  ואנחנו ישבנו בצד ושתקנו.  אילולא שתיקתך המחזקת
הייתי משתגע.  שני שקי הדמע שאיימו להתפקע תחת עינייך העידו
שהרגשתנו זהה.  ואז ירדנו לרכב, ונסענו יחד לרופא.

תביני - דמותך, שערך, יופייך, הם שהחזיקו אותי בהכרה באותם
רגעים.  עיני הכבדות כאבו מאור פנסי הרחוב ואיימו להיעצם, אך
ידעתי שאם יעצמו לא יפקחו עוד, ויותר לא אראה אותך.

הדוקטור הסאדיסט המתין לנו בפתח מרפאתו בארשת רצינית ואמפטית.
הוא פנה אלי תחילה: "מה שלומך גבריאל?".
גבריאל אחותך, אמרתי בליבי והשתנקתי ביובש.
"רוז-" פנה אלייך בעיניים נוצצות "שימי אותו כאן, שיהיה לו
נוח".
הנחת את גופי הרופס על ספת ההמתנה, והזדקפת לחבק את האיש שגזר
את דיני למוות.  הוא נצמד אל הגוף שלך.

התיישבת לידי על הספה, ותוך שאת מלטפת את שערי הסביר לנו הרופא
כיצד ירצח אותי.
"בזריקת הרדמה.  גבריאל פשוט ילך לישון.  הזריקה תכאב רק מעט
והוא יפרד מהעולם בשלווה ובלי כאבים".
"אתה מסכים? רכנת על אזני ולחשת. "אתה מסכים, גבריאל שלי?"

היתה לי ברירה? כה אהבתי אותך באותן דקות.  את עינייך האדומות
מבכי, את פנייך הצרות, החוורות.  השענתי את ראשי על ידך בהכנעה
בוטחת.
"מתי?" שאלת אותו.
"מתי שתחליטי".
"אני יכולה להיות איתו כמה דקות?".
התליין עזב את החדר, ואז נפרדת ממני.  דיברת מעט ובלחש.  אט
אט, בעת שמילותייך הרכות חילחלו דרך אזני, החלו לחלוף במוחי
הבזקי תמונות של הדוקטור מתקרב אלי עם זריקת המוות.  ואז לפתע
חשתי בפחד.  איזו שלווה? איזו שינה? לא רציתי ללכת ככה, לבד.
הרמתי את מבטי המזוגג אל עינייך.  כשראית את הבעת פני התחלת
שוב לבכות.  אבל לא רציתי שתבכי.  רציתי שתהיי רוז שלי, גבירתי
שהלכה איתי כל חיי; רוז האמיצה, שחיוכה תמיד חיזק אותי; רוז
שתמיד גירשה את מי שהציק לי; רוז שלא בוכה; רוז שלא תפקיר
אותי; רוז שתהיה שם.

רוז שתמית אותי.  במו ידיה.  זו הדרך היחידה בה אלך בשלווה,
כאדע שידך היא האוחזת במזרק.  זה מה שניסיתי לאמר לך באותו מבט
אחרון: "אל תשאירי אותי לבד".

ואת המשכת לבכות.

ניגבת את פניך וקראת לרופא לחזור.  ברגע בו נפתחה דלת חדר
הטיפולים ידעתי שמנת הרעל מוכנה וממתינה לי, וידעתי שאני לא
רוצה למות ככה.  הרמת אותי מהספה והעברת אותי לידיו הלופתות של
רוצחי.  ואני ניסיתי להשמיע צליל, לנבוח, ליבב, אך קולותי לא
נשמעו.

נתתי בך מבט.  מבט אחרון שאמר הכל.  מבט ששמרתי כל חיי לרגע
הזה.  מבט שאמר "אל תשאירי אותי לבד".  את השבת לי מבט.  מבט
אוהב ועצוב, ונפרד.  הזזת את שפתייך ולחשת ללא קול מילים של
אהבה, בעוד שאני, ללא קול, צרחתי אלייך. "אל תלכי! אל תלכי
רוז!"
"את רוצה להישאר לחכות?" הרופא.
חשבת מעט וענית "לא" בקול רועד. פנית אל הדלת.
לא?!?!
תישארי איתי, אימפוטנטית! תישארי איתי! לאן את הולכת רוז? לאן
את הולכת?!
"להתראות רפאל.  תודה רפאל".

עזוב אותי רפאל!  אם רק הייתי צעיר בחמש שנים הייתי קופץ לך
מבין הידיים ותולש לך את הביצים.  אבל כאן, על שולחן הניתוחים,
אני יכול רק לנסות לתת בך מבט אסרטיבי וקשוח מעיני החלושות,
וגם זה באופן לא משכנע.  הגידול התפשט לכל מקום.

רפאל הבטיח לך שידאג לגוויה.  ודאי.  אם רק היית יודעת איזה
גורל צפוי לגופתי מידיו.  אם רק היה לך אכפת.

איך השארת אותי כאן? איך לא הבנת אותי, אחרי כל השנים? על מי
בכית, עלי או עלייך?  אהבת אותי בכלל?  מה זו אהבה?  למה תמיד
מגלים את הסוד הזה רק בדקת החיים האחרונה?
אם היית אוהבת אותי, היית יודעת שרק את יכולה להרוג אותי.  אבל
את נוסעת לך חזרה הביתה במכונית, לבדך.  שלמה עם עצמך, את
מתחילה במלאכת הפיכתי לזיכרון אהוב, בעוד שאני רועד לבדי על
שולחן המוות, מתבונן במזרק המתכתי המתקרב אלי באיטיות.