זה התחיל כשרציתי לעוף מכאן
לא לזכור יותר שום דבר שאין לו קשר משמעותי לחיים.
רציתי לברוח מהחיים הללו כי הם השתנו כבר לא אותם פנים.
רציתי לברוח לדמיון אולי הוא צופן לי עולמות חדשים.

חוסר סבלנות רק התגבר בתוכי
אותה תחושת אי נוחות שהייתה לי בכל החודשים האחרונים
רק התחזקה רק יותר אפשר לחוש את הזמן שאוזל
וזה רק מטפס למעלה ועוד מעט נדמה שנגיע לפסגה
אבל החיים כל כך "יפים" כמה הם מפתיעים אותי
          כשהם מתקרבים למוות.

אם תהייה ממש בשקט וגם ממש ברעש תוכל לשמוע אותו.
לך תדע אולי גם הוא בוכה בכי חרישי
תצפה שמשהו ייהרס בחייך
אבל למה? הרי הם כל כך יפים.

רוצה לברוח לרוץ ולא להפסיק לעלות על מטוס בלי מגבלות ולעוף
מכאן.
עוד מעט המחשבות יעופו בתוכך למקום אחר.
זוכר את היום האחרון במרץ כמו לפני שנה רק הרבה יותר חזק.
היום קשה לך לנשום ולא רק בגלל אוויר הכבד בחוץ אלא גם
בגלל שקשה לך לדבר,
ויש לך כאב ראש שלא עובר
והרדיו לא מפסיק לקטר
ואתה קובר את עצמך בדיבור עצוב
ומרחם על עצמך שוב ושוב
הלוואי שכל זה ייגמר.

שוב נדמה שדברים לא יגמרו לעולם...
שבוע שבועיים ומתרגלים למצב הקיים
רק מטפסים למעלה יותר קרוב אל המוות
שכבר לא נמצא אי שם
אלא אומר לי שלום
בכל שעה שעוברת ביום