אוווווף!!! אוף! אוף! איך את מצליחה לעצבן אותי כל כך!
אני לא אדם כועס, אפשר להגדיר אותי אפילו כאדם רגוע, לפעמים
אפילו רגוע עד מאוד. אבל כשזה איתך איכשהו את מצליחה לגרום לי
להתעצבן כל כך עד שאני מסוגלת לאחל מוות מלא יסורים.
אין לי כוח לריב איתך, את בכלל לא מבינה אותי וכנראה שגם אני
לא מבינה אותך, אחרת לא היית מתעצבנת עלי ואני לא עלייך. איך
את עושה את זה, איך את מצליחה לעצבן אותי כל כך, להביא אותי
לכזה כעס שאני יכולה להרגיש את הורידים שלי מתפוצצים, נקרעים
פשוט.
אוף! תפסיקי כבר, את כל הזמן טוחנת את זה, אוקי הבנתי...זה
לוקח לי זמן להשתנות במיוחד שזה נגד הרצונות שלי, ונמאס לי כל
הזמן לספק ולרצות אותך, נמאס לי! רוצה לחיות בשקט שלי אבל את
כל הזמן מפריעה!
אולי אני קיצונית מידי, אבל לא הגעתי לנקודה הזו של הקיצוניות
לבדי, את עזרת לי, ליווית אותי כל הדרך ועכשיו את בטח חושבת
שאני כפוית טובה, אז זהו...שלא (אני מרגישה קצת פרחה עכשיו),
הרי את לימדת אותי את כל מה שאני יודעת, כל הדברים הטובים
והרעים ביחד.
אני כל כך שונאת אותך עכשיו את לא יכולה לתאר לעצמך כמה. אני
הגעתי לרמה כל כך גבוהה, התעליתי עליך עכשיו, זהו. אבל אני לא
מרגישה שניצחתי, ממש לא. אני מרגישה כמפסידה שמתייפחת על הפסדה
המר ועל הטעויות שעשיתי בדרך, כי בסוף את זו עם הכוח
והעליונות, מה לעשות "כבוד למבוגרים" עלק (שוב מרגישה קצת
פרחה), זה לא פייר העליונות הזו!
את מדברת, אומרת את שלך. יופי עכשיו ליאור עצבנית, והיא נהיית
אדומה מרוב כעס, יופי הצלחתי, אפשר להמשיך. אני יודעת שזה לא
מה שאת חושבת באמת, אבל זה נראה ככה.
אני כל כך שונאת אותך עכשיו רק רציתי שתדעי!

מוקדש באהבה (באמת) לאמא