לרותם היה משעמם בשיעור.
אז היא תלשה כמה דפים מהמחברת והחלה לצייר ולקשקש.
היא מאד מוכשרת באומנות, בציור.
אני אפילו קו ישר עם סרגל לא מצליחה...
לאחרונה היא הייתה בדיכאון, למרות שהכחישה, אמרה:
"אני פשוט לא אופטימית! "
בהפסקה היא הביאה לי פתק שעליו הייתה רשומה המילה: מוות.
באותיות דפוס, בגוונים של סגול, על דף משבצות.
צחקנו על זה ואמרתי שאשמור על זה תמיד.
כן, זה היה קטע דרמטי כזה, בכוונה דיברנו כך, אנחנו תמיד עושים
את זה, וצחקנו, איך צחקנו.
מוות, זה היה הנושא העיקרי שדיברו עליו לאחרונה...
"האם יש חיים אחרי המוות?"
"כשאמות מעניין מי יבכה, מי יבוא להלוויה..."
"אני לא רוצה למות בדרך הזו ... "
"בטח אני אמות עד גיל... "
לא יודעת למה, לא קימטתי את הפיתקית, היא פשוט הונחה על
ספרייתי בחדרי, בין כל הבלאגן.
איזה בלגן יש לי בחדר...
אחרי כמה שבועות שוב דיברנו על הנושא ואמרתי לרותם שהפתק עדיין
שמור, אז היא התלהבה מזה שלקחתי את זה ברצינות, ושוב צחקנו.
לאחר כמה ימים היא באה אליי, התיישבנו בחדר, אני על הפוף והיא
על כיסא הספרייה, היא מהאנשים האלה שמחטטים בכל דבר שנמצא
בחדר... אבל חפיף...
ואז היא שאלה: "יו, תגידי, איפה מה שרשמתי?"
אז גיחכתי ואמרתי שתחפש בין הבלאגן, אך היא לא מצאה.
כשחזרה לביתה, החלטתי שהגיע הזמן סופסוף לעשות שיעורים, אז
פיניתי קצת את הדברים על הספרייה ואז מצאתי את הפתק,
התקשרתי אליה והודעתי:
"רותם, מצאתי את המוות שלך".