לא היה אכפת לה אם התגובות שהיא מקבלת הן חיוביות או שליליות-
הדבר הכי חשוב היה לקבל תגובה, לקבל תשומת לב.
לא היה בשבילה דבר נורא יותר מלשמוע מחמאה או דבר חיובי על אדם
אחר שעוסק במה שהיא עוסקת.
היא לא הבינה, פשוט לא הצליחה להבין בשום אופן איך ביצוע
בינוני כל כך, לפי דעתה, יכול לקבל תגובות חיוביות, בעוד
שמעשיה שלה לא זוכים לתגובה.
והיא לא עשתה את זה בשביל הכסף. הרי כסף לא היה חסר לה- גם ככה
היא קיבלה תמיד את מה שהיא רצתה, מבחינה חומרית לפחות.
אבל היא הייתה נחושה בדעתה להצליח. זה היה שלה והיא לא הייתה
מוכנה לתת לאף אחד לקחת את זה ממנה.
דמעות של תסכול עלו בה אחרי כל ניסיון כושל.
למה? למה? למה? הם לא אומרים לי שאני הכי טובה שהם רוצים רק את
מה שיש לי להציע.
היא רצתה את זה והיא הייתה מוכנה לסבול את כל הכאב שהציע העולם
בו בחרה לעצמה.
והיא לא בחרה בו מחוסר ברירה כמו רבים אחרים, היא בחרה בעצמה
בעודה שקולה והגיונית.
לעזעזל היא רצתה את זה!
לשמוע את המחמאות והתשבוחות, את אנחות ההנאה
היא רצתה להיות זונת צמרת
אך פשוט מעולם לא הצליחה להיות הטובה ביותר.