פעם האמנתי שיש חיים אחרי המוות.
שיש עולם אחר, שאולי שם טוב יותר.
אז הייתי חושבת עליך כל יום, ומנסה לנחש מה אתה חושב,
מה אתה אומר.
כשהייתי הולכת בחושך לבד ברחובות, הייתי מרגישה שאתה מרחף
מעליי, כאילו שומר עליי ששומדבר לא יקרה לי.
הייתי סומכת רק עליך, כ"כ בטוחה שאתה איתי.
בנסיעות ארוכות במכונית, הייתי מביטה מהחלון למעלה, לשמיים,
לעננים, והיה נדמה שאני רואה את דמותך בענן הלבן הזה.
הייתי כותבת לך שירים ומכתבים (כמו עכשיו), הייתי מספרת את כל
הדברים שעברו עליי לאחרונה, בפרטי פרטים.
על מי אני עובדת... אני חיה בתוך אשליה - כרגיל.
זהו, הסתיימו חייך, 6 שנים עברו מאז, ולא חזרת, לא התכוונת
לחזור, לא נלחמת, כ"כ שנאתי אותך שעזבת !
אבל אני אהבתי אותך, עדיין אוהבת אותך, איך שאני אוהבת
אותך...
עכשיו אתה רק גופה תחת אבן שעליה יש פרחים
ומכתבים שנקרעו מהגשם והרוח - אני שמתי אותם תחת אבנים
קטנות...
איך שאני מתגעגעת...  אומרים "היא הייתה קטנה,
היא בטח לא זוכרת כלום ... "
6 שנים עברו בנאדם, ואני עדיין זוכרת את החיוך שלך שהרגיע
אותי,
הסיפורים לפני השינה, לא משנה כמה סיפרת, לא רציתי ללכת
לישון,
הייתי עקשנית (ועדיין) ...
אני זוכרת כל דבר שעשינו יחד...
אתה היחיד שגרם לי לחייך כשהייתי שקועה בעצב או עצבים;
מה זה משנה?! אתה לא פה! אתה לא !
סבא, אני אוהבת אותך ...