זאת היתה הנסיעה הכי ארוכה שהיתה לי בחיים. אנשים עוברים,
ניכנסים, יוצאים. ואני נישאר בתוך הרכבת, יושב באותו מקום
ומסתכל באותו כיוון.
גם היא נישארה בתוך הרכבת, יושבת באותו מקום. רק שהיא לא היתה
שקועה בלהסתכל עלי.
רוב הזמן היא הסתכלה דרך החלון, על הנוף, על העצים ועל השמים.
באותו יום היה להם צבע תכלת, שקוף כזה, נקי, בידיוק כמו הצבע
של עיניה.
החלון הקדמי היה פתוח, שערה הארוך התבדר ברוח. הוא עף על הפנים
של הזקנה שישבה לידה.
"תאספי את השיער שלך כבר"- היא אמרה בחוסר סובלנות.
"סליחה, אני מצטערת"- היא אמרה ואספה את השיער.
יש לה קול מהמם, עדין כזה. נכון, אני לא מכיר אותה, וזה שיטחי
להתאהב במישהי רק לפי המראה, אבל אני מרגיש משהו חזק,אותן משהו
ששנים אני שומע שאנשים מדברים עליו, הקליק שאותו אי אפשר
לפספס.
נכון, אני אפילו לא יודע את שמה, אבל אני בברור יודע שאני רוצה
אותה, זאת האישה שאיתה אני רוצה לחלוק את חיי.
עינייה העגולות עצרו בי לשניה, חדרו לתוך עיני, הרגשתי את מבטה
בכל גופי. הנשימה שלי נעצרה, הרגשתי את דפיקות הלב שלי,
הסתקלתי עליה בפרצוף המום. היה נידמה לי שהיא חייכה... ואז
הזיזה את המבט, וחזרה להתבונן בנוף שבחלון.
האנשים לידינו התחלפו כבר עשרות פעמים, והיא נישארה מולי.
רציתי להגיד לה משהו, ליזום איזו שיחה, לעשות משהו לפני שיהיה
מאוחר מדי, אבל לא יכולתי. היתי משותק. אולי מהיופי שלה, ואולי
מהפחד.
התחנה שלי התקרבה, עוד שלוש תחנות אני צריך לרדת. בתוך עצמי
החלטתי שאני ממשיך לנסוע הלאה, כי אחרת אני עלול לפספס את
הגורל שלי, את האישה שתשנה לי את החיים.
תחנה לפני שהיתי אמור לרדת, היא קמה, שמה את התיק על הכתף,
והתקדמה לעבר היציאה. עוד לפני שהספקתי לקלוט מה קורה ראיתי
שהרכבת ממשיכה לנסוע, והיא בחוץ.
ראיתי אותה דרך החלון, העיניים שלה עצרו בי לשנייה, היה נידמה
לי שהיא חייכה... |