זה היה יום שישי בערב. אני ושירלי ישבנו מול הטלוויזיה ובהינו,
לא ממש עניין אותנו מה משודר. רצינו לצאת, אז חיכנו שיפרצו
לשידור ויודיעו על הפיגוע האחרון שהיה, ככה נדע לאן לצאת ולאן
לא. זה היה ערב ארוך במיוחד, כל מיני תוכניות מעצבנות של יום
שישי בערב כשלא משקיעים במה שמשודר כי בכל מקרה אף אחד לא רואה
, למרות שאולי עכשיו יותר אנשים רואים טלוויזיה ביום שישי בערב
כי הם מפחדים לצאת מהבית.
אנחנו לא מפחדים, אז כשראינו שהשעה מתקרבת לחצות ואין שום
עדכונים או אירועים מיוחדים החלטנו שנבחר מקום באופן אקראי ומה
שיהיה, יהיה. בסופו של דבר החלטנו ללכת ל- 'stout' פאב קטן
וביתי בפרברי ת"א. המקום נבחר באופן כמעט אקראי אבל בהתחשב
בשיקולים פחדניים ששירלי הכניסה להגרלת המקום. שירלי הלכה לבצע
כמה הכנות אחרונות לפני היציאה, כי נשים יכולות להיות מוכנות
ליציאה מספר שעות ובכל זאת יהיו להן תמיד סידורים אחרונים לפני
היציאה. אני המשכתי לבהות בטלוויזיה. פתאום הופיעו משום מקום
פניו המוכרות וחמורות הסבר של קריין החדשות. הוא הודיע על
פיגוע נוסף שהיה בירושלים, מספר פצועים די נכבד, הרוגים עדיין
אין. קראתי לשירלי שהופיעה בריצה, "אני עוד שתי שניות מוכנה"
היא נראתה בדיוק אותו הדבר כמו לפני שהיא הלכה לחדר השינה,
מעניין מה הן עושות שם שלוקח כל-כך הרבה זמן אבל לא גורם לשום
שינוי משמעותי. "לא בגלל זה קראתי לך, תראי." הצבעתי על מסך
הטלוויזיה והגברתי את עצמת הקול. שנינו חשבנו במשך רגעים אחדים
האם אנחנו מזועזעים, זועמים או אדישים לתמונות שמרצדות מעל גבי
המסך. לבסוף הגענו למסקנה שזה איום ונורא ואנחנו כועסים, אבל
מורגלים. שירלי הלכה לסיים את ההכנות אני המשכתי לצפות,
התגובות לא איחרו להופיע עוד איזה שר לענייני כלום נדחף למצלמה
ומבטיח תגובה קשה והמשך הפעילות המסכלת ביתר מרץ ועוד כל מיני
בולשיט שהם אוהבים להגיד בזמן שהם משתמשים במילים חריפות והרבה
ביטויים צבאיים. עוד אזרח המום שהיה בדיוק במרחק של שלוש דקות
נסיעה ממקום האירוע ואזרחית שהייתה במקום אבל עזבה רגעים אחדים
לפני הפיצוץ. שירלי יצאה סוף סוף מהחדר ונעמדה ליד הדלת כמו
כלבלב שמחכה שיוציאו אותו לטיול. כביתי את המכשיר, הרמתי את
הארנק והמפתחות וליוויתי אותה החוצה. הפולסווגן הכחולה מטאלית
שלנו צפצפה באושר ברחוב מלא מכוניות מקורקעות ואנחנו נזלנו
פנימה בחוסר חשק. אני לא יודע אם נסענו מתוך אידאולוגיה מרשימה
של - הם לא יעצרו לנו את החיים ואני לא יודע אם זה הפיגוע
היומי או סתם האווירה הכללית אבל המצב רוח שלנו בהחלט לא היה
בשמיים. "קצת בירות והכל ישתפר." שירלי חייכה באילוץ וליטפה לי
את העורף בזמן שנהגתי בין האין מכוניות בכבישים הריקים כשמידי
פעם חולפת על פני ניידת משטרה או עזרה ראשונה. לאחר נסיעה קצרה
ביותר הגענו ל-'stout' מציאת חנייה הייתה הפעם קלה מהרגיל,
הפולסווגן צפצפה במין אכזבה של "זה הכל? בשביל זה הטרחתם אותי?
הייתי יכולה להמשיך לרבוץ בחנייה כמו כל שאר המכוניות ברחוב."
עלינו במדרגות ונכנסו בדלת העץ הפעמון צלצל בשמחה של לקוחות
סוף כל סוף, התיישבנו על הבר. המקום ריק למדי, זוג צעיר התמזמז
באחד השולחנות הפינתיים, כמה נערים השתכרו באחד השולחנות
המרכזיים ועוד מספר 'מחפשים' ישבו ליד הבר, חלקם הפנו את מבטם
לעבר שירלי והביטו עליה בעיניים רעבות, אני אספתי אותה
לזרועותיי. הברמן, נאסר, קיבל אותנו בברכה, לחץ את ידינו ומיד
הניח לפני בקבוק של בקס, בירה גרמנית איכותית. שירלי ביקשה
שיכין לה איזה קוקטיל מתוק ושיחליף את המוזיקה העצובה שמתנגנת
ברקע, הוא ניסה להסביר לה שלפני פחות מחצי שעה היה פיגוע, היא
התלוננה וטענה שכל חצי שעה יש פיגוע "ובכלל מה אכפת לך?"
"למה שלא יהיה לי אכפת? מה שונה בי משאר האזרחים במדינה?" הוא
שאל מופתע.
"אתה יודע בגלל שאתה..." היא לא רצתה להשלים את המשפט.
"בגלל שאני מה?!" הוא התעקש.
"בגלל שאתה  ערבי!" זאת הייתה מכה מתחת לחגורה, נאסר נעלב עד
לעמקי נשמתו.
"אני אולי ערבי אבל אני אזרח ישראלי ואם את חושבת שאני
באיזושהי צורה תומך במכה הנוראה הזאת
שפוקדת את המדינה שהיא גם המדינה שלי אז אני לא יודע מה להגיד
לך." הוא אמר כשדמעות חונקות את   גרונו והניח בפני שירלי את
המשקה שביקשה קודם לכן. במשך שארית אותו הערב לא החלפנו מילה,
לא אני   ושירלי, לא אני ונאסר ובוודאי שלא שירלי ונאסר. היא
ניסתה לסיים את המשקה כמה שיותר מהר, זה היה  קוקטיל מצוין כמו
שרק נאסר יודע להכין אבל הפעם שירלי לא יכלה להתענג עליו, אני
סיימתי את בקבוק  הבירה במהירות והיינו מוכנים לצאת. שמתי על
הדלפק את כמות הכסף הנדרשת והוספתי טיפ לא קטן מידי אבל גם לא
גדול כמו שנאסר בדרך כלל היה מקבל מאתנו. הוא הביט עלי ועל
שירלי בזמן שהתכוננו לעזוב.
שירלי הלכה לשירותים ואני ונאסר נשארנו לבד. לא ידעתי אם אני
כועס על שירלי או לא אבל היא כן גרמה לי לחשוב והיה משהו
שהייתי חייב לשאול את נאסר גם אם זה הכי לא פוליטקלי קורקט
בעולם ואפילו אם זה הכי לא. "תגיד נאסר, אתה הולך לעשות פיגוע
מחר?" זה היה חצי בצחוק, חצי ברצינות אבל זה בעיקר היה.
"לא, לא נראה לי... אתה יודע מה, יכול להיות שכן. אף פעם אי
אפשר לדעת." נאסר חייך במרירות. שירלי חזרה מהשירותים, לבשנו
את המעילים ויצאנו מהפאב. בדרך עברנו ליד איזו מסעדה הרוסה
מפיגוע שהיה לפני כמה ימים, זה היה מראה קצת מוזר אבל גם קצת
טבעי. נכנסו לדירה בשקט, הזדחלנו למיטה והלכנו לישון מבלי לומר
מילה, בבוקר סיפרתי לשירלי על מה ששאלתי את נאסר ומה שהוא אמר.
"אתה רואה, ידעתי שהוא מחבל!" שירלי הייתה חריפת לשון כהרגלה,
אני ניסיתי לשכנע אותה שהוא צחק, אבל בקושי יכולתי לשכנע את
עצמי.
זה היה יום שבת בערב. אני ושירלי ישבנו מול הטלוויזיה ובהינו,
לא תכננו לצאת באותו הערב אבל עדיין רצינו לראות אם היה איזה
פיגוע אולי זה כבר הפך להרגל ואולי רציתי לדעת אם נאסר היה
רציני בקשר למה שהוא אמר כי בכל זאת אף פעם אי אפשר לדעת.