לקטנה אני מביא פיסטוקים טריים מאיראן, אבל היא חושדת. 'אמא,
במה אבא עובד?' היא חוקרת. פעם לא היו לה כל-כך הרבה שאלות.
'אבל חמודה,' אומרת תמר 'את יודעת שאבא בונה בניינים.' 'אז אם
הוא בונה בניינים, למה הוא נוסע כל הזמן לחוצלארץ?' היא שואלת
בזמן שהיא לועסת את הפיסטוק. אני מלטף לה את הראש 'אל תאכלי
ותדברי באותו זמן, קטנטונת, את יכולה להחנק.' היא שותקת
ובולעת, ומייד אחרי זה שואלת. 'אבא, אם אתה בונה בניינים בשביל
מה אתה צריך אקדח?' 'איזה אקדח?' אומרת תמר, היא מזיעה עכשיו.
היא כל-כך יפה כשהיא לחוצה. הרעד הזה בידיים, הלשון שמרטיבה את
השפתיים היבשות, מוסיפים לה עוד משהו, משהו מיוחד. בגלל זה
התחתנתי איתה 'לאבא אין שום אקדח, ואת תלכי למיטה עכשיו'. 'את
משקרת,' צועקת הילדה 'יש וחצי. אני בעצמי ראיתי.' תמר מנסה
לסטור לה, אני תופס לה את היד. 'לא יפה לקרוא לאמא שקרנית.'
אני נוזף בפיצפונת, ומנשק את תמר על הלחי. 'בואי' אני מושיט
לילדונת שלי יד, 'בואי, מתוקה. אבא ישכיב אותך לישון.' תמר שוב
נלחצת 'עזוב, ירון, נרגעתי. אני אשכיב אותה לישון.' היא מבקשת,
אבל הקטנה מתעקשת. 'לא רוצה,' היא מושכת בכתפים 'רוצה את אבא.
את אמא רעה.' תמר בוכה עכשיו 'ירון, בבקשה, תן לי להשכיב אותה,
אני מתחננת, היה לך יום ארוך. הטיסות והכל. תן לי, אני הרי אמא
שלה, היא הילדה היחידה שנשארה לנו, בבקשה.' 'לא רוצה את אמא.'
מתעקשת הקטנטונת, היא כל-כך חמודה כשהיא כועסת.
רוקעת בנעלי הלכה המבריקות שלה 'רוצה את אבא.' אני והיא הולכים
לחדר הילדים הורוד. מאחורי אני יכול לשמוע את הקול העמום של
תמר שבוכה עכשיו לתוך משענת הספה. היא כל-כך רגישה, אישתי. אבל
היא לא חשובה עכשיו, חשובה הילדה.

בחדר השינה מחכות לזוהר שלי שתי מיטות. אחת ריקה, ובשניה יש
דובינועם. זוהר נכנסת למיטה עם דובינועם ומחבקת איתו. 'אמא
שקרנית,' היא אומרת לי 'אני ראיתי בעיניים שלי אקדח, ועוד כל
מיני דברים.' היא רוצה שאשאל איזה, אפשר לראות את זה בעיניים
המבריקות שלה, אבל אני לא מתפתה. 'אמא לא משקרת,' אני מנשק לה
את העיניים 'אמא סתם עייפה. וגם את צריכה כבר ללכת לישון.'
'טוב,' היא אומרת 'אבל קודם סיפור. סיפור על מה שאבא עושה.'
אני מחייך. ילדים הם עקשניים, ברגע שהם נתפסים למשהו הם לא
מרפים 'פעם אחרת,' אני אומר לה 'הלילה אבא יספר לך סיפור על
מפלצת הכריות.'

אחרי חמישים שניות היא מפסיקה לפרפר. אני מכסה אותה ויוצא לחצר
לחפור. תמר יוצאת אחרי כולה רועדת. אני מחבק אותה אלי, אני
אוהב לגעת בה כשהיא רועדת, משהו מזה עובר אלי.

אחרי שתמר נרדמת, אני קם מהמיטה לכבות את הרדיו. היא לא מסוגלת
להירדם כששקט, על זה אני דווקא לא כועס. את זה אני מסוגל
להבין. האיש ברדיו מדבר עכשיו שפה משונה. הוא מטיף או משהו, לא
יודע אפילו מאיזה דת. הוא מסביר עכשיו שהדבר הכי חזק בעולם זו
האמונה, שזה, כמובן קישקוש. אנשים דתיים, יותר מכולם, אמורים
לדעת שהדבר הכי חזק בעולם זה בדידות, את זה אף-אחד לא יכול
לנצח, אפילו אלוהים לבד.