אם לא הייתי גיבור, כנראה שליאור לא היתה שלי לעולם. ליאור
אוהבת גיבורים.
עד לאחרונה הייתי סתם אדם פשוט, אזרח מן השורה. לא מישהו ששוה
להכיר או לירוק בכיוונו. אבל הכל השתנה באותו יום חמישי הבלתי
נשכח, היום שבו נסעתי לנתניה.
בהתחלה כשסיפרתי על זה לאנשים, לא האמינו לי. חשבו שהמצאתי,
שאני סתם משוויץ. הייתי צריך להביא עדים והוכחות מהשטח כדי
לשכנע אותם. זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר האמת ניצחה. ובעקבות
זאת הפכתי, לאט ובהדרגתיות, לאגדה חיה.
זה התחיל בילד קטן ברחוב, בן 8 או 9, שניגש אליי ושאל בהיסוס
אם באמת עליתי על קו 947, זה שכבר התפוצץ פעם. זה נמשך
בצחקוקים נרגשים של בנות כיתתי בעת שהייתי חולף על פניהן, בעוד
הבנים שבחבורה מלווים את פסיעותיי במבטי הערצה. אפילו חבריי
משכבר הימים התקשו לדבר איתי כשווה אל שווה. בכל זאת - נתניה.
אנשים מבוגרים היו פונים אליי בנימה שקטה ומכובדת, כראוי
לגיבור, וילדיהם היו בוהים בי בפה פעור ומקווים בסתר ליבם שיום
יבוא וגם הם יהיו אמיצים כמוני. בהתחלה זה היה מוזר. אחר כך,
כשהתחלתי לחלק חתימות, התרגלתי.
ואז באה ליאור. שאלה אותי בביישנות אם הסיפור נכון, וכשאישרתי
אמרה שהיא לא חשבה בכלל שאני כזה, כי אני דווקא נורא חמוד. מאז
היא שלי, ואני שלה, ושנינו יחד בגן עדן. זה לקח חשוב לכל
הילדים אי שם: מי שלוקח סיכון, יכול לקחת את כל הקופה. אנחנו
זוג נפלא, נראים ומרגישים נהדר ביחד. האביר והנסיכה. היא הולכת
איתי לכל מקום, ידה שלובה בידי, ובעוד ידי השנייה חותמת
למעריצים, היא לא נלאית מלהזכיר להם שבנתניה היו כבר גם יריות
וגם מטענים. כאילו שהם לא יודעים.
לפעמים, בלילה, אני מספר לה שוב על הנסיעה. איך עליתי על
האוטובוס בצומת רעננה למרות שלנהג היה מבטא. איך ישבתי מכווץ
במושב כל הדרך וסרקתי ללא הרף את הנוסעים. בסקרנות, לא
בפאניקה. ואיך אפילו כשעלה לאוטובוס גבר בעל חזות מזרחית (!),
בכלל לא נבהלתי, ובמקום לרדת מהאוטובוס פשוט עברתי למושב
הקדמי.  
בנקודה הזאת ליאור בדרך כלל נשברת. היא כורכת את זרועותיה
הרכות סביב צווארי, כובשת את ראשה בכתפי, וכל גופה רועד
ביפיחות חרישיות. אני מחבק אותה, מלטף בעדינות את שערה וממלמל:
"זה בסדר, אני עוד פה". ליאור מאמצת אותי אליה, נצמדת אליי
כאילו היא חוששת שאעלם לה אם לא תאחז בי, ובהרימה אליי את
עיניה האפורות, הבורקות מדמעות, היא לוחשת: "גיבור שלי".
אני חי בחלום.
                                       

זה עצוב כשמסתיים חלום.
לשעון המעורר שלי קוראים דרור. סתם אחד, לא מישהו ששווה להכיר
או לירוק לכיוון שלו, שיום אחד קם ונסע לירושלים. בהתחלה לא
האמנתי לו. חשבתי שהוא המציא, שהוא סתם משוויץ. ירושלים?! נו
באמת. אבל הוא הביא עדים והוכחות מהשטח, ולאט ובהדרגתיות הפך
לאגדה חיה. אותה אגדה ישנה, עם גיבור חדש.
כשהילדים שהיו ניגשים אליי לקבל חתימה החלו להתחרות על זו שלו,
זה צבט לי קצת בלב. כשהמבטים המעריצים של בני כיתתי הופנו ממני
אליו, זה כאב. כשליאור היפה אמרה לי בעיניים מושפלות שבעצם היא
תמיד אהבה אותו בסתר ליבה, ידעתי שחמש עשרה דקות התהילה שלי
חלפו.
אני אוהב את ליאור. אין לי כוונה לוותר עליה כל כך מהר. מחר
בבוקר אעלה על קו 823 לעפולה (זה שכבר פעמיים) ואתקשר אליה
מטלפון ציבורי. זה שבתוך הקניון.
מחר בערב כבר נשתה קפה ביחד. בבית.