תמיד הייתי נחמד אליה. אולי אפילו נחמד מדי, בהתחשב בעובדה
שהחבר הכי טוב שלי ציין בפניי לא אחת שהיא נועדה לו, ושאסור לי
לפתח שאיפות לגביה. ברגע שתסתיים מערכת היחסים הנוכחית שלה עם
חבר שלה, היא שלו. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שגם אם לא
הסכמתי איתו בכלל, זה נשאר טבוע עמוק בתוך נפשי. בדיעבד לא
הייתה לו כל זכות לעשות את זה, להשאיר בי חרך כבד של ייסורי
מצפון כלפיו, בלא כל סיבה. אבל מה שהרגשתי בדיעבד באמת לא
מעניין את אף אחד.
בפעם הראשונה דיברתי איתה בטלפון אחרי מסיבת יום ההולדת שלו,
שאליה נאלצתי להזמין אותה כי לא היה לו אומץ. היא לא הייתה
בטוחה אם היא רוצה לבוא, אבל שכנעתי אותי בכל זאת, למענו. ניכר
שהוא לא מצא חן בעיניה יותר, ניכר שהיא לא רצתה להיות ידידה
שלו אפילו, אבל שכנעתי אותה שאני אישית אערוב להנאתה או לכל
הפחות אשעשע אותה, וכך היה.
זה היה יום כיפור, ודיברנו בטלפון ארבע שעות רצוף. ידעתי שהוא
הציע לה לצאת כשהיא הייתה פנויה, והיא הסכימה. היה קשה לתאר את
ההתלהבות שלו במונחים רגילים. נכון, הוא טיפוס כזה - אבל הוא
יצא מכליו, היה מאושר עד פיקים בברכיים והלך לקנות בגדים חדשים
במיוחד לדייט הראשון. הוא מדד הרבה מאוד בגדים, בזבז כסף רב
והתייעץ כל העת עם אנשים רבים, כמבקש להראות לכל העולם את
אושרו, שהיא הסכימה לצאת איתו.
כשחזר מקניית הבגדים היא התקשרה ואמרה שהיא לוקחת את דבריה
בחזרה. הוא לא אמר לי למה, הוא בעצם לא ידע ולא העז לשאול. הוא
העדיף לנתק איתה כל קשר, כך הוא תמיד נוהג - הרי הוא לא צריך
ידידות חדשות. אבל אותי השאלה הזו סיקרנה, ותמיד עניין אותי
מדוע אנשים פועלים ומהן הסיבות המניעות אותן. מן הסתם הדבר
עולה לי בישירות שלא כולם נוטים לקבל, אבל אנשים שמקבלים אותה
מתרככים כחומר ביד היוצר והופכים לחברים הכי טובים שלי, לאחר
שחשפו בפניי את נבכי נפשם. יש בטון שלי משהו פסיכולוגי כזה,
משהו שמעודד אנשים לדבר, משהו שגורם להם לחשוב שיש לי עניין
אמיתי לעזור להם, ולא סתם סקרנות אינטלקטואלית וצורך בגירויים
מתמידים. משהו שגורם להם לחשוב שאני האדם היחיד שיכול לעזור
להם, שכן אם היו להם אחרים, היו פונים אליהם תחילה.
שאלתי אותה, "מדוע לא יצאת איתו לבסוף?" ועבר זמן לא מבוטל
לפני שנתנה את התשובה. מן הסתם סייגתי את דבריי, אמרתי שהיא לא
חייבת לענות, אבל אחרי שהשביעה אותי ש"זה לא ייצא" ממני, ענתה
בכל זאת. היא הייתה בתקופה מאוד קשה, וכשהכירה את החבר שלה
לעתיד הוא הצליח לעזור לה לצאת מן התקופה הזו, בניגוד לחבר שלי
שלא הצליח בכך. אפשר לומר שזה נשמע כמו תירוץ, אפשר גם לומר
שלא. אבל כיוון שהסבירה לי בעומק רב וחשפה את כל נפשה בפניי
מבלי שהיה לה צורך אמיתי להצטדק בפניי, האמנתי לדבריה, או לכל
הפחות הייתי בטוח שהיא מאמינה בנכונותם.
לאחר האפיזודה הזו לא דיברתי איתה הרבה זמן. עדיין הייתי רואה
אותה מדי יום בבית הספר, אבל לא היה לי הרצון להציק בטלפון,
כיוון שהיא לא החזירה שיחות. לימים התברר שכך היא נוהגת עם
כולם, אבל אז לא ידעתי את זה וחשבתי שגילוי הלב החד-פעמי אינו
בבחינת מציאת הכימיה המושלמת, אלא רגע של חולשה שבו הרגישה
צורך לחלוק.
לפני המבחן במתמטיקה, האחרון במחצית הראשונה של השנה, היא
ביקשה שאעזור לה באחת ההפסקות. הסכמתי ברצון, אבל הייתי צריך
ללכת לרופא שיניים והמבחן שלה היה למחרת. לכן התקשרתי אליה
כשסיימתי אצל הרופא, ובישירות אופיינית הצעתי לבוא אליה ולעזור
לה. היא הסכימה ברצון מהול בהפתעה, אמרה שזה מאוד נחמד מצדי,
וניכר בקולה שלא עשיתי טעות. עצם המחשבה על בילוי של כמה שעות
בחברתה של בחורה המוצאת חן בעיניי יכול לספק לי את התועלת שמן
המעשה. אבל מעבר לכך, רציתי פשוט לעזור לה. אלטרואיזם מהימן זה
הצטיין בפניה והשתרש בזכרונה לכל תקופת היכרותנו.
במהלך לימוד המתמטיקה התקשר החבר שלי. הוא הופתע מאוד מכך שאני
אצלה, קנאה אמיתית ולא מוסתרת בקעה מקולו, והוא תהה בקול למה
אני ולא הוא עוזר לה בלימודים. לא יכולתי לענות, הסמקתי כולי,
אבל עמדתי על שלי. בכל זאת, מכל נקודת מבט אובייקטיבית אין לו
כל זכות למנוע ממני דברים כאלה, הגם שהם תמימים לחלוטין.
לאחר ההפרעה המציקה הזו נשבר הקרח בינינו, התחלנו לדבר, ואז
אמרתי שאני אשמח שניפגש שוב, לא רק ללימודי מתמטיקה. היא ענתה
בחיוב, וכך התחילה הידידות המופלאה בינינו.
אולם כבר בפגישתנו הראשונה רציתי יותר. לשמוע את קולה, לראות
את פניה, ולא להיות מסוגל לבטא את רצונותיי מחשש לדחייה היה
בבחינת עינוי עבורי. מכר שלי שאל אותי האם אני יוצא איתה,
ועניתי לו - "בינתיים לא," חיוך מתוק מרוח על שפתיי. נהנתי
מהמלים האלה, אבל החלטתי שאני לא מתכוון לסבול כך יותר, והדרך
הכי פשוטה להכריע בעניינים האלה היא הישירות המיידית והמהירה.
התקשרתי אליה למחרת והצעתי לה לצאת.
כששמעתי את המלים הראשונות לאחר השתיקה המביכה, הבנתי מה מצפה
לי. המתין לי הסבר ממושך על המצב הנפשי שבו היא שרויה, כיוון
שנפרדה מהחבר שלה והיא לא בטוחה שהיא רוצה קשר זוגי. בנוסף,
היא הסבירה לי על כך שהיא לא מבינה את עצמה, שהיא עוברת שינוי
שהיא עדיין נמצאת בתוכו ולכן נפרדה מהחבר שלה, כי הוא לא הצליח
להתאים את עצמו לשינוי הזה. היא הסבירה שבמצב כזה, היא מסוכנת
לכל אדם שיתנסה איתה בקשר, וכיוון שלא רוצה לפגוע בי, היא דוחה
את הצעתי. כל זאת ועוד - עליי לזכור שאילולא המצב הנפשי הזה,
היא הייתה יוצאת אתי בשמחה.
הקשבתי בקפידה, בורר מתוך הקלישאות הנדושות את האמיתות המוטלות
בספק, ואמרתי שלא תהיה לי כל בעיה לבצע הפרדה כירורגית וחדה
בין הידידות לבין הרגשות הנוספים שפיתחתי, ולא להעלות אותם
בפניה אף פעם. היא אמרה שאין בכך צורך, שכן היא עשויה לשנות את
דעתה, ואפשר לומר אפילו שהבנתי מדבריה שהיא מבקשת, מייחלת לכך
שאני אחכה יחד איתה. הסכמתי.
מעולם לא הפסקתי לבחון את המהימנות של מה שאמרה לי. ידעתי שהיא
רואה את עצמה בתור ידידה טובה שלי, ידעתי שהיא לא רוצה לשקר לי
ולפגוע בי, ואפילו שוב הייתי בטוח שמה שהיא אומרת היא מה שהיא
מאמינה בנכונותו באמת באותו הרגע. אבל האמת היחסית הזאת הייתה
מצומצמת ביותר עבורי, ולכן לא פלא שהאופטימיות והחלומות התחלפו
כל העת בדכאונות קלים של ייאוש שארב תמיד לאחר כל מחשבה לא
מוצלחת.
עברה תקופה די ממושכת, ושוב פניתי אליה עם הנושא הזה. הידידות
בינינו פרחה, היא דיברה איתי על הכל והפכתי לידיד הקרוב אליה
ביותר. היה לה כל כך הרבה לפרוק, ביטחון עצמי נמוך, רגשות
תסכול ואשמה, עכבות מהקשר הזוגי הקודם. עזרתי לה בכל, הרגשתי
לעתים כפסיכולוג הנובר בתוך נפש בתולית ורכה ומבגר אותה בעל
כורחה, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. היא לא ידעה בכלל מה היא רוצה,
והבחנתי בבעיה הזו. לא רציתי לנצל אותה. היא אמרה לי שהיא
מוכנה לנסות לצאת אתי ולראות כיצד זה מתפתח. היא לא אמרה את
הדברים האלה מרצון, נשמע שזה נובע מהלחץ שהפעלתי ומהחשש שלה
לאכזב אותי, ולכן אמרתי לה שאינני רוצה בזה. אמרתי שאני מוכן
לחכות איתה, עד שנפשה תתגבר על הקשיים הקודמים והיא לא תרגיש
מחויבות אלא רצון אמיתי וכן להיות איתי.
לא עבר זמן רב, ובמהלכו נפגשנו שוב ושוב, מחזקים את הקשר
בינינו. נתתי לה לקרוא את השירים שלי, והיא הייתה לאדם היחיד
שלו הצעתי את כולם ומרצון אמיתי ומלא, אך ורק כדי שתבין ותכיר
טוב יותר את הנפש שלי. לא היה דבר שהסתרתי ממנה, והיא הרגישה
כך גם לגביי. ראיתי זאת - ובהבנתי את המלים המעטות שהיא אמרה
על הנושא לא יכלה ליפול כל טעות.
באחת משיחות הטלפון היא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי. שאלתי אם זה
חשוב, והיא אמרה שכן. כיוון שהיא הייתה צריכה ללכת, דחינו את
השיחה למחר. בשיחה זו דיברתי כמה דקות בכדי להפיג את המתח שבו
היא הייתה שרויה, ואז הפלתי עליה, בישירות מפתיעה ומיידית, את
השאלה.
היא גמגמה ארוכות, ולבי פעם פעימות רבות נוספות, כאילו אחרי
ריצה ממושכת מאוד, כאילו עומד בפני נקודת הסיום ואינו יודע עוד
מהי תוצאת המירוץ. היא שאלה אם אני יודע על מה היא רוצה לדבר,
ולא ידעתי, אלא יכולתי רק לנחש. התקווה התחלפה בלבי בקדרות,
העצבות המחודשת נמהלה שוב בתסריטים אופטימיים, והשתיקה המתמשכת
שבין גמגומיה גרמה לי להתמוטט אל תוך הכסא ולקשיב לפעימות לבי
החזקות מקולה.
"אני יוצאת עם מישהו," היא אמרה. לא שמעתי את כל המלים, אבל
הטון שבהן נאמרו אמר לי הכל. הפנטזיות שבניתי קרסו כולן בבת
אחת. ארבע מלים, ארבע נקישות עזות ומאמללות, טלטלו אותי מצד
לצד. ההרמוניה הנפשית שלי חרבה, מתבוססת בתלים של הרס וכאב
המתערבבים בניסיון לשמר את שארי הכבוד שלי, הן בפניה והן בפני
עצמי. סערתי, הרגשתי זעם המתחלף בתסכול, דמעות העומדות בעיניי
וגוש מר החונק את גרוני, אבל ידעתי שאני חייב לענות, חייב
לחזור אליה, חייב להמשיך לחיות. ידעתי שעל הידידות אני רוצה
לשמור, שאני לא רוצה לאבד אותה, בניתי שוב חלומות ופנטזיות,
הפעם חסרות כל יסוד, על כך שאולי עוד אזכה בה בעתיד, וניפצתי
תקוות אלה במהלומות כבדות הבונות ומעצבות מחדש את החומה
המפרידה אותי ממנה, בדיוק כמו החומה המפרידה אותי מכולם. היא
הייתה בתוך החומות, היא ראתה את כל בליל רגשותיי, וכעת שוב
הייתי חייב לאטום את עצמי ולהרחיב את גבולות הציניות הטראגית
הזו. היא שאלה משהו, שמעתי את זה בבירור מבעד למסך הזה, "אני
רוצה לדעת מה יש לך להגיד על זה."
לא ידעתי אם אני הייתי זה שיצא מן החומות או היא זו שהותרתי לה
להיכנס לתוכן. היה לי צורך במאמץ נפשי אדיר, אבל הצלחתי בו -
לרסן את עצמי לחלוטין ולדבר בצורה הגיונית. כל הכאב הוכנס
פנימה, עמוק-עמוק, בצורה שלא תאפשר לו לבוא לידי ביטוי. הדמעות
התייבשו בזוויות העיניים, הלב חזר לקצבו הרגיל, הנשימה הוסדרה.
כמה קל לחיות מאחורי החומות. "את מאושרת?" שאלתי, והיא ענתה,
"זה תלוי. אבל יותר מקודם."
לא יכולתי למרר את האושר שלה, ואמרתי לה את זה. לא הייתה לי
הזכות, והרגשתי שוב, כבפעמים רבות אחרות, כקורבן של הנסיבות,
כמי שצריך להתקפל ולהקריב את עצמו לתועלתם של אחרים, ולרמוס את
גאוותו, תקוותיו ורגשותיו למענם. וכמו קודם, הרגשתי נכון ומוכן
לעשות זאת, והתקווה שלא אצטרך לעשות זאת לעולם יותר נעלמה מלבי
והעדרה ניגן בי כהדפו של פיצוץ ההולם ברקותיי, מוחק ומשכיח את
אגוניות תחושותיי.
במאזוכיזם אופייני, זוכרת את האלטרואיזם שלי, היא התעקשה לשמוע
את כל מה שיש לי לומר, אבל לא יכולתי להגיד לה הכל. ביקשתי
ממנה להסביר לי, כיוון שהיא ביקשה שאשאל, כיצד ייתכן שהיא בחרה
בו לאחר כל מה שהבטיחה לי, כיצד ייתכן שאדם שהיא לא מכירה בכלל
יהיה לה "יותר מתאים". היא אמרה שבכלל לא הייתה בטוחה שאני
עדיין מעוניין. למרות הפרחים, למרות השירים, למרות הכל. אמרה
זאת בתור הגנה עצמית דחוקה ומיואשת, או מתוך אמונה אמיתית בזה.
אך למלים אלה כבר לא היה הטעם המשכר של האמת לכאורה, או של
משהו שהאמינה בו, אלא ניחוח מצחין של הצדקה עצמית פאתטית.
תקוותי היא שהיא נבעה לפחות ממידה מסוימת של ייסורי מצפון.
אבל לא האשמתי אותה, לא רציתי לגרום לה להתייסר, ובכל השיחה
הזו הרגשתי, חשבתי, ידעתי בביטחון מוחלט שהיא לעולם, לעולם, לא
תגלה את כל מחשבותיי שחשבתי, ממולל את הציניות שלי ומקיז את
המוגלה מן הפצעים החרוכים של נפשי המהדהדת ככלי ריק, במהלך
אותה שיחה.
