עיגולים. עיגולים. בועות של סבון, שקופות כאלה, עם קצת קשת
בענן מבצבצת פתאום, בועות של מסטיק גדול וורוד. בועות.


כל החיים שלי התגאיתי על היכולת המופלאה שלי, לחיות בתוך הבועה
שלי, מקפידה מאוד מה ייכנס אליה ומה לא, וחיה בתוך סיפור אגדה
וורוד ונפלא.
התגאיתי על היכולת המופלאה להתעלם מהמצב, מהחדשות, מהטרור. מכל
מה שקורה. כאילו, שיואו, היה פיגוע? אמא'לה איזה פחד!
וזה לא שלא היה אכפת לי, או שלא הלכתי להלוויות, או שלא ניגרו
ממני דמעות, כי כן. אבל בתוך כל הזמן הזה, תוך כדי הבכי
וההיסטריה והצפיה האובססיבית בעוד פיסת חדשות, הרגשתי כמו
באיזה פרסומת של אקי"ם. מנותקת. לא באמת חיה את מה שקורה. רק
צופה במטושטש בכל ההלם הזה, מבעד לקירות הוורודים של הבועה
שלי.

לפני שלושה שבועות, התפוצץ בית קפה שעבדתי בו מזמן. המון,
עבדתי בו.
וליל הסדר... אוח, זה גרם לי לדיכאון רבתי. אפילו החברות שלי
לא הבינו מה קרה לי ולאן נעלמה הבועה המשוכללת שלי.
ואתמול... והיום... כל כך קרוב. יותר קרוב מבדרך כלל. אפילו
מספיק קרוב כדי שאנשים יתקשרו מודאגים וישאלו אם אני בסדר.
אפילו אשתו!

ואני לא מבינה, אני פשוט לא מבינה.
מה קרה לבועה שלי? מה, יש חור? דליפה? לא, פשוט כי אני לא
מוצאת מאיפה זה מפעפע פנימה. ובאגסבאני, יימח שמו, זה שתמיד
מוצא את כל הדליפות, עסוק מדי עכשיו מכדי לעזור לי למצוא את
שלי.

אז אני פה, בבועה, רועדת בחיל וחרדה.
ולא יודעת איך מתמודדים עם זה. זה לא קרה לנו אף פעם, דברים
שכאלה. לא אצלנו בבועה, הו לא!
אז מה עכשיו? מה לעזאזל עושים עכשיו?
מישהו בכלל יודע?!

ומה עם הסוף של המונולוג הזה? וואלה, נשגב מבינתי. לפני
שהמציאות לא מחליטה לגמור את שלה, אני לא נראה לי אצליח לגמור
את שלי. ואתכם, הסליחה.