נכתב אחרי שקראתי את הספר "תמונתו של דוריאן גריי" מאת אוסקר
ווילד

מבחוץ רואה את דמותו משתקפת
מבפנים מרגיש את נשמתו נשרפת
בודק ומעריך כל צעד ושעל
אך החברה מחלחלת לתוכו כרעל

חוסר המוסר גובל באהבה
הצורך לחיות מפיח רוח ותקווה
השמיים מבריקים והוא רוצה לקום
אבל היושר המוחלט מתגלה כעקום

האנשים משדרים כנות זוהר ויופי
להסתיר את האמת, ואת חולשת האופי
כמו השמש ששוקעת רחוק ולאט
איך הכל מסתכם בחצי מבט

התמימות, הפזיזות וחוסר הניסיון
מוסווים במלאכותיות שגוררת לאסון
כשהקדרות והאדישות הופכות לאידיאל
הטבע מתהפך ומעוות את הגורל

החזר והזוהר מנצל את החלש
והמוסר נהיה ערך נחות ומותש
חוסר המעש והפאסיביות לפתע מוערצים
הכנות והאמון הופכים מאולצים

הדחף להשתנות נבלע במציאות עכורה
בה הברק, ההתלהבות והרגש מאבדים צורה
פיתוח האישיות העצמית נתפס כחטא
במציאות בה האומץ נעלם והצדק מת.