עיני התכלת העומקות
חיוך ילדותי ותמים
רגליך בצד רגליי עומדות
פתע האוכל שוב טעים

ההיה זה באמת אתה,
שהסערת את דמי
כאז כך עתה
ככל פעם שאתה עמי?

ושוב זכרונה של
אהבה ישנה ומתה
ובקרוב אשוב אל
המקום ממנו צצת פתע.

פניך אותם פנים
אך חיוכך אינו תמים
היכן עיניך התכולות
שתמיד במעט עצב טבולות?

ושוב אני לבד
בלעדיך כה שחור
אתה היית האחד
בלעדיך נפלתי לבור

בור חוסר החשק
שעוטף כך חיים
בור חוסר השקט
בגללו האוכל לא טעים

כי פתאום, לא היית זה אתה
ואני נותרתי לבד.