היא ואני עושים את זה בחושך. אולי בגלל שעשינו את זה עם יותר
מדי אנשים באור. זה כמו משחק שחלק מהחוקים בו הם לסגור את האור
ולחשוב שאנחנו בני שש-עשרה. חשבתי השבוע אם אני באמת  מסוגל
לעזוב אותה.
כמו כלום.
זה יגרום לי אמנם להרגיש ממש רע, אולי אפילו להתמוטט, אבל זה
מה שבד"כ עושה לי טוב ואולי זה מה שיגרום לי לאהוב אותה יותר.
האנשים היחידים שאני באמת אוהב, הם כנראה אלו שגורמים לי
להרגיש רע. את אלו שניסו לעשות לי טוב אני לפעמים שוכח ומאלה
שאוהבים אותי אני תמיד בורח.
את אלו שתלויים בי אני שונא.
חשבתי פתאום שבעצם אני בקושי מכיר אותה. אני לא יודע אם יש לה
נקודות חן על הבטן, או על הגב או בכלל. יכול להיות שזה בכלל לא
היא כשאנחנו שם בחושך.  אולי זה גם לא אני.
בדרך הביתה השמיעו את ז'אק ברל, שר-בוכה לחברו פרדיננד ואחר כך
דיברו על סנט-אקספרי.
הם אמרו שהסופר שכתב את הנסיך הקטן חלם בעצם להיות ג'יגולו.
חשבתי לעצמי שמעניין אם הוא תיאר לעצמו כמה ג'יגולוים בעולם
יחלמו להיות הנסיך הקטן.
בסוף כשכבר כמעט הגעתי הביתה, למטה בכניסה, הוצאתי מהתיק שלי
את המעיל שנתתי לה ללבוש, מוקדם יותר בערב. הרחתי אותו מבפנים.
היה שם את הריח שלה מעורב בשלי - זה היה הריח הכי טוב שהרחתי
באותו ערב. הריח הכי טוב באותה שנה.