[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפתח בן צבי
/
שלום מתי

שלום מתי
א.

הוא כל כך אהב אותם והיה מבלה שעות במרדפים כדי ללכוד אותם.
הוא היה משוטט לבדו עם שק רשת לבן וקליל על גבעות שיך אבריק,
ירוקות ומקושטות בשפעת פרחי בר ומתענגות בשמש חמימה של אביב.

בצחוק מתגלגל של שמחת מנצחים היה מריע לעצמו בכל פעם שהיה
מצליח להחדיר אל הרשת אחד יוצא דופן, נדיר וצבעוני. הוא הקפיד
למזער את פרפורי הקץ ואולי את צלקות הפגיעה עת קטע ברשתו חדוות
זינוק מתרדמת הגולם או טירוף הזדווגות מעורר יצרים בריחוף
אמיתי לעין השמש.  

וכאשר הפך אותם לקישוט דומם וצבעוני היה מצמיד כל אחד מהם
בסיכה, ממוינים לפי סוג וייחוס ומסודרים בתוך קופסאות זכוכית
שקופות, ועכשיו הם שלו.

הוא היה נער הפרפרים.

יחד למדנו בכיתה. ביתו של עתי התנשא בראש הגבעה בסמוך לבית
משפחתו של אלכסנדר זייד האגדי. משה יפה, אבא של עתי, בנה את
הבית על הגבעה ומגזעי עצים שעיצב היה מרכיב פסלי חיות עליהם
היינו רוכבים כאשר באנו לבקר שם כילדים בגן. בחצר הענקית שוטטו
להם בנחת טווס נפוח שהיה פורס את זנבו בגאווה של בעל בית, סוסה
עם סייח וכמה עזים שניסו לשלב פעייה עצלה בקריאות התרנגולים
הצבעוניים המתגלגלות מכאן ועד האופק. כשהיה משה מהלך בחצרו היו
החיות מחליפות אתו מבטי אהבה.    
   
אני אספתי בולים.

מפעם לפעם הייתי מגיע לביתן הדואר שלנו בקריית עמל ויוצא משם
מרוצה כשמעטפת היום הראשון בתוספת סדרת בולים חדשים עם שובל
וללא חותמת  בידי. כך הייתי, כילד מאז גיל שש, שותף סמוי לכל
האירועים החשובים של שנות המדינה הראשונות כמו יובל השבעים
לבאר הראשונה של אם המושבות פתח תקווה או תערוכת כיבוש השממה
בירושלים. רק ציורי מטבעות האבן על בולי דואר עברי הראשונים
היו כחידה בעיני.

כמה בולים מאוחר יותר הבחנתי בתבנית אבן צהובה, מוזרה ומסתורית
שהונחה בחצר בית הדואר. דפנותיה החיצוניות פיתוחי אבן מעשה אמן
ופנימיותה כממדי אדם. לאחר יום או יומיים הונחו ביד נעלמה עוד
כמה תבניות מעין אלה, חלקן סגורות במכסה אבן כבד ומעוטר,  גם
בחצר בית הספר וחצרות ציבוריות אחרות.

מפה לאוזן זרם לחש הססני בין הילדים כרמז ראשון שאמבטיות האבן
האלה  שהולכות ומשתלטות על נוף הקריה הם ארונות קבורה שנחשפים
מתחת לאדמה בחפירות בית שערים.

רגע. מה עכשיו?

החיילים הבריטים עזבו כבר את הארץ. בפעם האחרונה ראיתי שניים
מהם, גבוהים ושדופים מעלים חיוך של בוז עוד לפני שנחתו אחרוני
הרסיסים בפיצוץ אדיר בתחנה המרכזית בחיפה. אבי אחז בכוח בידי
ודחק אותי לתוך אוטובוס  צפוף שהתחיל כבר לנסוע ואני נדחק
פנימה אל אחד הפצועים שעומד וראשו שותת דם מעלי. דודי שמוליק
כבר מזמן השתחרר מהצבא הבריטי, אבל זה היה בריטי אחר. שמוליק
היה במצרים ובאיטליה ונלחם נגד הגרמנים כדי לשמור שהגרמנים לא
יגיעו לארץ.

דוד יצחק, הדוד העשיר של אבא שלי שהיה תעשיין טכסטיל בעיר
לודג' בפולניה שתמונתו פארה את חדר האורחים בביתו של סבא שלי
במושבה מצפה בגליל, הגיע אלינו הביתה עם אשתו ובתם כבת העשרים
אחרי ששרדו משם והד בכיים החרישי התגלגל בין קירות ביתנו
חודשים רבים. אותם הגרמנים?

ב.

למורה שלנו בכתה א' קראו בלה. ממנה למדתי בפעם הראשונה את צורת
האותיות ואת קסם הפיכתן למילה. עם המורה בלה יצאנו יום אחד
לטיול קטן בטבע. הגענו לשדה פתוח ובקצהו הרחוק טרקטור שרשראות
אדום מתנהל לעייפה וגורר ענן אבק. בלה גילתה לנו בשמחה שהבן
שלה, קלמן, הוא אשר על הטרקטור חורש את השדה לקראת זריעת
הסתיו. ככל שהתקרב הטרקטור בתוך רעש מתגבר והולך, כך הלכה
וגדלה דמותו החסונה של קלמן וחיוכו הלך והתרחב. משהגיע קלמן אל
קצה השדה משאיר מאחוריו תלם חדש ולהקת צפורים, ירד אלינו וחיבק
את אמא בלה המאושרת.

ריחם הממכר של רגבי אדמה עולים ומתפוררים כמו נולדים מחדש כל
אחד בתורו אל מול השמש ריפד את ריאות התינוק שלי כבר במושב בית
שערים, שם נולדתי. הסוס, שאבא קרא לו מצליח, היה מושך את
המחרשה כשאבי אוחז בשתי ידיו הענקיות בידית הגמלונית ותוך
הליכה מותאמת לקצב המהיר של הסוס נועץ את המחרשה בקרקע.

אבל הטרקטור. את כל שעות הבוקר בילינו כך בשדה כאשר לקראת כל
תלם חדש עלה ילד אחר על הטרקטור והתיישב לסיבוב לצדו של קלמן.
בטלטולים וברעש המהפכה ידי לופתות כל בליטה אפשרית שמעניק לי
בטובו הטרקטור. אני וקלמן חורשים. קלמן יושב כמו מלך, כפות
רגליו הפסוקות על הדוושות וידיו אמונות על ידיות הכוון. עיניו
החשופות לשמש ולאבק נוצצות והוא בוטח, נוטה על צדו האחד ומדי
פעם מכבד אותי בחיוך של חברות ומעיף מבט לאחור אל  קצה התלם
שמחבר אותו אל האופק.

לא עבר חודש וקלמן נפל בקרב. לא בריטים ולא גרמנים. מלחמת
השחרור.
ערבים. שנת הלימודים הסתיימה והמורה בלה נעלמה. הרבה עניינים
גדולים של מבוגרים היו באוויר והיה קשה להם. אבי נטל את המקוש
והטורייה שלו וחפר בחצר הבית מקלט עמוק ורחב, מכוסה אבנים
ועפר, מקום מסתור למשפחה בשעת הצורך.

הורי היו מתלחשים ברמיזות כדי שהילדים לא יבינו וכשרון ההכחשה
וההסוואה הבלתי נלאה של אימי עשה נפלאות עד לאותו יום שדודי
חיימקה הגיע להודיע שאבי נפצע. אמא לא הייתה מסוגלת להסתיר את
הבכי והמצוקה אבל שככה שזה גם אבא שלי.

מלחמה זה לא עניין לילדים, אבל כמה ילדים בקריה  נשארו יתומים
לנצח.

וארונות הקבורה האלה מקושטים בפיתוחי אבן דוממים בחצר בית הספר
ואיש לא יודע פשרם.    

די מהר הסתבר לי שמשה יפה מעורב בעניין הזה ונפשי שקטה. אחותי
אילנה מבוגרת ממני רק בשלוש שנים והיא חברתה לכתה של תמר,
אחותו של עתי. גיליתי שהכתה של אילנה הוזמנה לבקר במקום ממנו
מגיעים ארונות הקבורה האלו.  החלטתי לא לוותר ועל אף תרגילי
ההטעיה של אילנה הצטרפתי אליה למסע.

בשבת של חמסין הגענו למרגלות הגבעה, אלכסנדר זייד בראשה יושב
על סוסתו וצופה אל העמק, מבטו נחוש ושפמו עבות, פסל שחור
ודומם. משה יפה, אותו התרגלתי לפגוש בחצרו השוקקת חיים, הוביל
אותנו מבעד לפתחה הצר והחשוך של מערה אל מסתורי רחמה האפלים של
אותה גבעה. תמר זחלה אחריו עם פנס ואחריה בשורה אחדים מבני
כתתה ואני התחברתי לעתי. בזחילה על גחון התקדמנו כשאור הפנס
המרצד מגלה פתחי אבן למחילות צדדיות, ארונות קבורה, קישוטי אבן
וציורי קיר וכתובות חרוטות על הקירות באותיות מוזרות, דומות אך
במעט לאלה שלמדה אותי המורה בלה.

היו שם גם הרבה מטבעות אבן, מתפלשים כולנו בעפר מהול באפר לח
ודביק וקר ממששים באצבעות סקרניות וכמה מהזריזים שבינינו זכו
בשלל מטבעות נאה. המטבעות האלה סיפקו לי הסבר משכנע לציורים על
בולי דואר עברי באוסף שלי.    

משה היה חופר שם וחושף תגליות חדשות, עתיקות. את ההסברים של
משה על עמים וזמנים, מנהיגים ומלחמות, לא יכולתי להבין. לא
הבנתי גם למה הערבים רצחו את אלכסנדר זייד לא הרחק מביתו ולמה
משפחת הדוד של אבא שהגיעו ממקום עצוב וסודי היו כל כך אומללים
ומי יכול היה לגרום לפיצוץ בתחנה המרכזית של חיפה כשהייתי שם
עם אבא ולמה קלמן של בלה נהרג.          

ג.

בנוער העובד היינו שרים שירים רוסיים ורוקדים ריקודי עם, שניהם
גרמו לי לשמחה רבה ולתחושת שייכות לקבוצה. השירה שלי דמתה
לנגינת תקליט שרוט אבל כפיצוי נחשבתי לרקדן מעולה ומבוקש. היה
לנו ויכוח  אידיאולוגי עם החברה הסלונים אובדי הדרך שסיגלו
לעצמם תרבות זרה של מקצבי רוקנרול, ריקודים סלוניים, איפור,
גרבי ניילון ואפילו עישון סיגריות.

אצלם היחסים בין בנים לבנות היו שטחיים ומבוססים על רכילות
זולה בעוד אצלנו היו היחסים בנויים על חברויות אמיתיות
ועמוקות. למרות שלמדנו יחד לא היו נוצרים זוגות מעורבים בין
התנועה והסלונים. במוצאי שבת הסלונים הולכים לסרט ולנו יש
פעולה וזה לבד מפיל כל ניסיון לקשר חוץ תנועתי.

עד שעתי, נער הפרפרים,  התחיל עם רדיו רמאללה. הוא לא היה
בתנועה ולא עם הסלונים ולא עם בנות אפילו שהיה יכול ליהנות
מיתרון הניטרליות. עתי היה עם הפרפרים ודבקותו למצעד הפזמונים
של יום שבת ברדיו רמאללה נראה לי עירוב של מין בשאינו מינו.
למדתי אתו במגמה ביולוגית ותוך כדי ערבוב מבחנות וריחות חנק
ולאחר שהתענג עם המורה על הפרפר האחרון מאתמול, החל הוא
להתגרות בי עם שמות השירים והזמרים והדירוגים, מי עלה ומי ירד
וידע לדקלם שורה או שתיים מכל פזמון.      

הוא ידע למה הוא עושה את זה. מי בתנועה שמע על אלוויס? אבל הוא
זכר אותי עוד מהזחילה במערות וידע שאני תמיד פתוח לרעיונות
חדשים ופרועים. תוך כמה שבתות כבר היינו מתווכחים בינינו אם זה
הולך להיות אלוויס או קליף ריצרד, הרי בלפונטה או קוני פרנסיס.
האזנתי בשקיקה למצעד ולתוכניות כבקשתך באנגלית ושמחתי בשבילם
על כל יום הולדת או חתונה. הפזמונים ההם הוסיפו מימד חדש לאוצר
המנגינות שליוו אותי מאז.    

ד.

יוספלה היה יותר גדול אפילו מאילנה. נמוך ומוצק, גבו נטוי
לפנים, לסת תחתונה רחבה וסנטרו זקור. הוא היה מתאמן באיגרוף
אצל יפתח זייד, שם בבית על הגבעה.  
הוא תמיד היה מתחבר איתי בגלל אילנה. האחות הגדולה שלו, ניצן,
נרצחה ע"י כנופיית ערבים בעת טיול בנגב.

יום אחד, בדרך בחזרה מבית ספר פגשתי את יוספלה במדים וחיוכו
אומר סוד. כומתה אדומה, נעלי קרפ חומות וגבוהות ודרגות סגן
מעטרות את כתפיו הרחבות והימים רצופי פעילות מסתננים ופעולות
תגמול. יוספלה נתן לי להבין שהוא בעניינים. תמונות הצנחנים
השבים מעזה, מקלקיליה וממבצעים נועזים אחרים הציתו את דמיוני.
סיפור עלילותיהם של אריק שרון, מאיר הר ציון, סופפו וגוליבר
האיצו בי להחליט שמקומי, עם גיוסי בעוד שנתיים, אתם.

בעת שירותי בצנחנים האנטנות של רדיו רמאללה היו נקודת ציון
זכורה לטוב, מה גם שכחייל סדיר הייתי צמוד לטרנזיסטור וממשיך
ליהנות  מתוכניות הזמר הפופולרי המערבי המעודכנות ביותר.    

ה.

גאונות ואומץ לב לא תמיד דרים בכפיפה אחת אבל התוצאה המשותפת
שלהם יכולה ליצור שילוב מנצח, גם כשהוא פסנתרן.  לפני כחצי
שנה, כמנצח, הוא התחשב בדעת הקהל והשמיט יצירה של ווגנר
מתוכנית הקונצרט. רק אחרי שסיים לנצח על כל התוכנית המתוקנת
פנה אל הקהל ואמר שהתזמורת תנגן בניצוחו יצירה של ווגנר לכל מי
שמעוניין להאזין. חלק מהנוכחים מחו בצעקות אך תוך דקות מועטות
יצאו מהאולם כמה עשרות אנשים והיצירה אמנם נוגנה. אני לא יודע
אם אלה אותם הגרמנים אבל את מחיאות הכפיים שלי הענקתי למנצח
יותר מאשר למלחין.

דניאל בארנבוים ריתק אותי כבר כשהיינו שנינו ילדים, אלא שהוא
היה ילד פלא מוסיקלי. גם אמא שלי דאגה שיהיה פסנתר בבית,
אחיותי ניגנו כמה שנים וגם אני למדתי עד שהפסנתר, המורה ואני
נתקענו באי הבנות בקצב מהיר מידי. בקונצרט של ילד הפלא בחיפה
קיבלתי במתנה חבר נערץ גם אם הוא לא יודע על כך דבר.

מישהו בממסד הכריז עליו כעל אישיות בלתי רצויה כאן אבל הוא חזר
לירושלים בשגרה הרגילה וגם הפעם הייתה לו תוכנית נועזת: הופעה
אחת בירושלים ולאחריה קונצרט ברמאללה, כפסנתרן ברסיטל יחיד.

בנייני האומה, כיבוש השממה, ירושלים מדממת ורמאללה במצור. רדיו
רמאללה כבר מזמן משותק ולדניאל בארנבוים לא נותנים לנסוע לשם.
על הבמה הענקית רק בארנבוים והפסנתר ובחלל מתח ימי טרור
ותגמול, דם וחרדה,  וצלילי הסונטות של בטהובן, גרמני, סוחטים
מבארנבוים הפסנתרן עצמה של ייסורים וחמלה ומעבירים
אותה בסערה אל הקהל הנפעם.    

ו.

שבת, שבוע לפני שפרצה האינתיפאדה  עדנה ואני נסענו לטייל בהרי
ירושלים. בדרך חזרה נזכרנו שאנחנו רעבים והחלטנו שהחומוס הכי
קרוב והכי מעניין יהיה הפעם ברמאללה. במחסום נמנמו חיילינו
ובטאבה מנהיגים עוד החליפו רעיונות וניירות של אולי. בגן מסעדה
במרכז העיר פטפט אתנו מלצר חרוץ וחביב על עבודתו בתל אביב.
משפחות מעטות סעדו את לבן בנחת. יצאנו משם לסיבוב קטן בעיר
והבטנו בעיני התושבים. מה עמוק היה העצב וכמה גדולה השנאה.
תחושת אכזבה וניכור מילאה אותנו בדרכנו אל צדו הירוק של הקו
שנתקע מאז באדום ואת קיצה של שיירת השכול מי רואה.      

רעם פיצוצים מתערבב בשריקת היריות וסירנות אמבולנסים מהולות
בזעקות שבר קוראים למוזות להפר שתיקה ולהחזיר מנגינה אל הלב,
והן דוממות.

כל רמז חיים הוא ניצוץ הפעלה לאפוד הנפץ שסרגו שבעים בתולות גן
עדן לנשמה אובדת שיעוד לה אחד: לנפץ כל תקווה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שפכים
הם לפעמים
געגועים לנחל

צפיחית בדבש
בסיירת הירוקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/02 7:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח בן צבי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה