הייתי כל כך עצבני, שהפה שלי רעד רעד בלתי נשלט כמו מין עווית
אחרונה של נידון למוות במושבו שעל הכיסא החשמלי.
איפה היא?
ניסיתי את מזלי אבל פקיד הקבלה המלוקק, במבט של חוסר הבנה, סרב
לתת לי תשובה ישירה. נראה היה לי שהוא מסתיר ממני את מקום
המצאה אבל מרוב עצבים התקשיתי להגיע לכלל החלטה ויצאתי משם
בכעס.
טרקתי בזעם את דלת המלון ויצאתי לרחוב.
וברחוב מלא פרצופים לא מוכרים, בוהים, טרודים באיך להגיע לאן
שהוא, איך להספיק משהוא, רוצים שמישהו...
התחלתי לחפש אותה סביב - מאחורי העצים הגבוהים שהיו עדיין
רטובים מגשם, בתוך המכוניות החונות, שעל כולן הונחו בקפידה
דוחות חניה עירוניים טריים, ואפילו מבעד לחלונות הראווה של
החנויות הסמוכות. כלום.
פתאום שמתי לב שכולם מסתכלים עליי. גשם חזק התחיל לרדת וכולם
בבהלה התחילו להוציא מטריות צבעוניות, כאילו מדובר בחומצה
קטלנית שנוזלת להם על הפרצוף ומנסה להמס את שארית היופי
האחרונה שלהם.
ולי לא איכפת, אני אוהב גשם, אני אוהב להירטב - להרגיש איך
המים נוזלים לי דרך חריצי המעיל, עוברים על צווארי , ומרטיבים
לי , במין קרירות נחמדה כזאת את הבטן. מי צריך יותר מזה. וכבר
הגעתי לגג.
עכשיו הגשם נהייה ממש חזק, ממש הרגשתי אותו דופק לי על העורף
וחשבתי עליה, על איך שהיינו רצים ביחד בגשם, מדברים על כל מיני
שטויות...
את כל כך חסרה לי שאני משתגע. והגשם ממש חזק - הוא מצליף
בפרצופי.
למה הלכת?, היה לנו כל כך טוב. ממש כואב לי, אני מרגיש כל טיפה
וטיפה.
מאז התאונה שלך אין לי בשביל מה לחיות. אני עומד בקצה הגג
מסתכל על הדרך הארוכה למטה. הגשם החזק נכנס לי לתוך העיניים
ואני בקושי רואה לאן אני הולך. רציתי רק להסתכל עליך בפעם
האחרונה...
התמונה שלה עפה לי מהידיים ברוח החזקה. איפה היא? איפה את?!
הגשם והרוח מעיפים אותך , אני מנסה לתפוס אותך אבל את כבר על
המרזב שבקצה הגג. מה זה בכלל משנה, אני בין כה בדרך למטה ואת.
התמונה שלך, התמונה שלך זורמת לתוך פתח המרזב. אני מושיט יד,
מנסה לתפוס, אבל כמו בחיים שלי ובאהבה שלי אני לא מצליח.
זרם המים סוחף אותך בנחשול אדיר ואת נבלעת בפי המרזב.
את שוב חומקת ממני ואני אוהב אותך.

הגשם החזק המשיך לרדת עוד שעה. אחר כך הוא קצת נחלש ונהיה יפה
יותר.
איך לעזאזל אני אייבש את כל הבגדים האלה?