עננים החלו להתאסף,
עת יצאתי מדלתי.
הרחוב ריק מאדם
שומם, קטן ומושלם.
לפתע הן מסביבי,
מתגלגלות,
טיפות עבות,
טיפות דקות,
טיפות משמימות,
טיפות מלהיבות.
ואני, משתומם על הפלא
עומד, נרטב, מחדיר אותן למוחי,
לליבי המלא עד לעייפה
בטיפות ישנות,
אותן אהבתי והוקרתי,
הטיפות שלי.
והן מתגמדות, מצטנפות לפינה,
פוחדות להביט לי בעיניים,
לומר טובות אנו,
חזקות, חשובות.
והעננים כבר אסופים,
והטיפות עוד יורדות,
ויורדות,
הופכות מבול ניתך
על ראש קטן ומכות,
בעוז.
ואני נמלט אל התיבה,
מתנשף,
מתעייף,
קורא בקול נואש אל טיפותי,
אשר אינן עוד,
או שמא אלו הן?
הטיפות הרזות המאוסות העניות בדעת.
ועלי לשבת לברור, לברר, לחקור,
לדרוש בטיפותי.
האם אצא?, או אולי בתיבה אמצאן?.
האם אציגן לראווה מול עיני העננים?,
או אולי אשטוף איתן רצפתי?.
עננים עוד מתאספים,
ואני יושב.
בחוץ מטפטף