ראיתי אותו בפעם הראשונה יורד במדרגות מהחדר שלו לכיוון החמ"ל.
חשבתי שהוא סגן המפקד ובירכתי אותו לשלום. הוא היה יפה, פניו
כשל מלאך, שיערו החום הקצוץ קשר ועיני השקד שלו שבו את לבי
מייד. גופו דמה לגוף של דובון צעצוע - לא שמן מדי, לא רזה.
חייכתי אליו, לחצתי את ידו בביישנות והצגתי את עצמי.

-"אני שי, אני עובדת כאן, בחמ"ל..." גמגמתי אליו, בעוד ידו
החזקה והשרירית לוחצת את ידי בעדינות שנראתה כה מוזרה.

-"ואני שי. אני מפקד הפלוגה הזו." הוא אמר, בחיוך מלאכי. וזהו.
במכה אחת, שנשמעה כאילו ירה טנק לידנו, משהו החליק למקום ונסגר
בחוזקה. והתאהבתי בו.

-"נעים מאוד, שי." חייכתי אליו, צוחקת מעט. רעדתי כולי
מהתרגשות. הוא הביט בי ארוכות, כמבקש לחרוט את פני בזכרונו
היטב ואחר ביקש ממני להתחיל בתהליך המייגע של החפיפה.

כשהכל הסתיים, ושי היה מוכן להיכנס לתפקיד, ישבנו בחמ"ל, אני
על כורסא מצופה בד דמוי עור והוא על כיסא אל מולי, מעבר
לשולחן. הוא דיבר אלי ברוך, חיוכו המתוק משכיח ממני את העבודה
שעליי לעשות, מספר לי מעט מאוד על עצמו וסוחט ממני אט אט פרטים
על עצמי.

לאחר שנסתיימה שיחתנו, שבתי לעבודתי במרץ כפול, להוטה לרצות את
המפקד החדש שלי, שאף שידעתי שהוא יפקד עלי רק לשבועיים, ידעתי
שיהיו אלה שבועיים מדהימים. עבדתי קשה מאוד, לימדתי את שני
הבנים שהיו עתידים לעזור לי בחמ"ל את העבודה בגזרה, הצגתי אותם
בפני הקצינים הבכירים מהבסיס הקרוב ולמדתי להכיר ולאהוב אותם.

אבל בפנים, ייחלתי לראות את שי פותח את דלת חדרו ויורד אל רחבת
הפלוגה, לבוש במדי שדה, נשקו האישי מוצמד אל צידו הימני, כאילו
היה הוא רק עוד חלק מגופו. הוא היה עומד בתנוחה אופיינית
לקצינים, ידו הימנית מקיפה באהבה את נשקו, מבטו העדין סורק
בזהירות כפולה את השטח.

מדי פעם, הייתי מגניבה מבט אל מחוץ לחמ"ל, לעבר חדרו של שי,
שהיה צמוד לחדרי שלי. אחרי שסיימתי לעבוד, התקלחתי במקלחת
שהייתה בתוך החדר, בעודי מקשיבה לטון דיבורו העדין. לא שמעתי
מה אמר לסגנו, אבל טון דיבורו שבה את לבי מחדש. הוא היה כה
עדין. אחרי המקלחת, שכבתי לישון. היו לי 11 שעות וחצי לפני
שהיה עלי להתכונן לעבודה.

נשכבתי במיטתי, ולהפתעתי, שמעתי קול רך לוחש מעבר לדלת,
שהפרידה בין מגורי הבנות לגורי מפקדת הפלוגה "לילה טוב, שי."
הבטתי סביב ומשלא ראיתי כלום, הבנתי כי היה זה שי, שלחש לי
לילה טוב מעבר לדלת וכי מיטתו צמודה למיטתי שלי. "לילה טוב,
שי. חלומות פז." לחשתי לו בחזרה. הוא הקיש קלות על הדלת, לאות
שקיבל, ואז החלקתי בעדינות אל תוך שינה מתוקה ללא חלומות.

ומאז, כל השבועיים ההם, בהם עבדנו קשה כולם, בכל פעם שהיה עולה
מולי בקשר, "נצח כאן קודקוד עבור" הייתי מחייכת, חיוך מלאכי
מרוח על פני, ועונה לו "כאן נצח רות עבור". בשביל שנינו היו
המלים האלה מקבילות ל"אני אוהב/ת אותך, שי."

אך אז עברו שבועיים. הפלוגה התכוננה לעזיבה. צילמתי את כל מי
שיכולתי ורציתי לצלם. כולם, פרט לשי.

-"שי, בוא, אני רוצה לצלם אותך."

-"כמובן." אמר, וניגש, כובעו על ראשו ומשקפי השמש שלו על
עיניו.

-"לא, שי. בוא הנה." הוא התקרב אלי ובידיים רועדות, הורדתי את
כובעו ומשקפי השמש שלו, ואמרתי לו לגשת לעמוד ליד הג'יפ.
משנעמד שם, מביט בי בציפייה, מחייך את חיוכו המלאכי ומחכה
שאצלם אותו, הבטתי בו רגע, וכמו שכחתי לשניה מה רציתי לעשות.
אחרי שצילמתי אותו וגמגמתי, מסמיקה עד תנוכי אזני, את תודותי,
הגיע זמנם להיפרד. שאר הפלוגה, שישנו בחמ"ל עד לרגע ההוא, כבר
החלו להתפזר לאוטובוס ולמשאיות. נשארו רק שי, אדם, סגנו, לני,
הקשר הפלוגתי וחגי, עוזר הרב סמל הפלוגתי בחמ"ל.

כמה מילות פרידה אחרונות, כמה חיבוקים לחיילים והם נסעו. ולפתע
שמעתי את קולו. "נצח כאן קודקוד ישן". המילה 'ישן' ליד תוארו
הכאיבה לי כמו כדור בלב. דמעות החלו זולגות במורד לחיי. בקול
חנוק מדמעות עניתי לו "כאן נצח רות עבור". הוא דיווח סוף
האזנה, ויציאה מהגזרה. עכשיו כבר לא הצלחתי לכבוש את הבכי.
בבכי סוער אישרתי את קבלת ההודעה.

כמעט חמש דקות לאחר מכן, הופיע קצין המבצעים של הבסיס שהיה
צמוד לבסיס שלי בחמ"ל שלי, והחל צועק עלי.

-"לא נראה לי הגיוני שאת צוחקת למפקד הפלוגה בפרצוף!" אמר
בכעס.

-"לא נראה לי שאני צוחקת למפקד הפלוגה בפרצוף!" עניתי לו
ברוגז, עדיין בוכה. הרמתי מבטי אליו, ומשראה את דמעותי, התנצל
ואמר שזה לא נורא.

-"עוד תראי שתאהבי גם את הפלוגה הזו." אבל לא אהבתי אותם. אחרי
ששי הלך, בכיתי יומיים רצוף, ללא רצון או יכולת ללכת לישון.
המשכתי לעבוד רצוף, מסביב לשעון. כשהתמוטטתי, החליף אותו אחד
הבנים, וליווה אותי בעדינות למיטה. נרדמתי וישנתי שינה רצופת
הזיות בהן ראיתי את שי חוזר ולוקח אותי איתו, בהן דמיינתי
לשמוע את קול לוחש לי, כבכל לילה, לילה טוב. דמיינתי עצמי עונה
לו. אבל שי לא חזר. מעולם לא.

ואני המשכתי לעבוד וכאבתי אותו. ואני עדיין כואבת אותו עד
היום.