לא פעם, כשידברו איתכם על תקופת ימי הביניים, או תקופת מלחמות
העולם, אני מאמין שרבים מכם, כמוני, יציירו לעצמם את התקופה
הזו בראש בעיפרון.
יכול להיות שזה בגלל התמונות שראינו כשלמדנו על התקופה הזו
מסרטי תעודה למיניהם. רק פצצות ופיצוצים, הרס והריסות, חרבות
ורובים, מדים שחורים, רכבים וסוסים שחורים, מגפיים שחורים,
בתים מאובקים וטירות אפלות, שמלות לבנות, נאורות, שלג, הבזקים
בוהקים, והחיים. החיים שנראים אפורים מכל. אפילו הדם. אפור.
אחר-כך, הכל התחיל להצהיב. אחרי המלחמות, בתקופה שהמדינה הוקמה
למשל. הבתים הפכו צהובים, החוף צהוב מחול, המדבר, השמש,
חרציות, זיעה על מצחים רחבים וצהובים.
מאוחר יותר כבר הגיעו צבעים חיים יותר. חדים יותר. חזקים יותר.
ירוק בדשא, כחול של ים, תכלת של שמיים, אדום של כלניות, חום של
אדמה, וורוד. ורוד של חלומות.
זו התקופה שלנו. אלו החיים שלנו. אלו הצבעים שלנו. של רובנו
לפחות.
יש גרעין אחד בעולם שנותר בשחור ולבן.
גרעין אחד, שלא משנה מתי לאורך התקופות האלו, החיים בו עדיין
נראים לנו אפורים. חיים של מסע צלב. חיים של כיבוש, חיים של
השתלטות, של התבדלות. חיים עם חוקים משלהם, בלי חופש בחירה,
בלי הגשמה עצמית. והעולם הזה עומד להתפוצץ. הוא עומד לעטוף
אותנו בענן אפור אחד ענקי. לעטוף את החיים הצבעוניים שלנו.
ואי אפשר לעשות כלום. כי מעפר הגענו, ואל אפור נשוב.