שונאת להיות אשה. שונאת. רוצה להיות גבר.
לפחות להם הבהירו מההתחלה מה הקטע שלהם עם החיים האלו; תגדלו,
תזיינו, תתחתנו, תעבדו ותעשו ילדים. כן תזיינו מהצד, לא תזיינו
מהצד, חוץ מהרשימה להלן, תעשו מה שבזין שלכם.

רוצים להתחנף לאשה, תתחנפו לאשה. רוצים להיות אבא מדהים,
בבקשה. לא רוצים, לא חובה. רוצים למות למען המולדת? יופי, זה
עדיף על למות על האופנוע בכביש הערבה. וזהו, הבנתם? הכל ברור?
יופי, אז עכשיו טוסו לי מהעיניים, כי לי, באופן מאוד מאוד
אישי, נשבר הזין מכם ברמה אחרת, נשבר, נגמר, אין לי יותר, אין,
תהפכו אותי תנערו אותי תזיינו אותי בכל תנוחה אפשרית, תעשו
אצלי אמבטיות קצף שיכורות משמנים ארומטיים לאור נרות, תאכלו
אצלי, תחיו איתי, תאהבו אותי לכמה שנים, תתמכרו אלי עד לחמש
נשים קדימה, תעזבו אותי, תגמרו ממני, אין לי יותר. נגמר.

ומה הבהירו לנו? אז לנו אמרו, "תראינה בנות, לכן כבר אין
בעיות, העולם כולו פמיניסטי, וזה פאסה לשרוף חזיות. זה in
ללבוש פוש-אפ שזה גם דוחה וגם פאתטי. את יכולה לעשות כל מה שאת
רוצה. את יכולה להיות אסטרונאוטית (הצלחתי) את יכולה להיות
קרייריסטית (נכשלתי, היה משעמם.) את יכולה לעשות מה שעולה על
רוחך וגם ילדים, יש מעון."

רק שניה, הכל זאת אומרת הכל? את זה וגם את זה נכון? לא תורידו
ממני איזה תיק? אני חייבת שתהיה לי קריירה נפלאה והילדים של
פון טראפ מ"צלילי המוזיקה" המחורבנים, נכון? פחות מזה אני כבר
כשלון? ככה זה בפמיניזם? אני אלוהים עכשיו? חזק, אין מה לומר.
שאפתני.

ואני? מה אני בכלל רציתי? בהתחלה, אלוהים יודע מה רציתי. אני
לא זוכרת כלום עד כיתה א'. ואיך לא, הזכרון הראשון? טראומטי.
אחר כך אני יודעת מה רציתי, מה שכולן רצו, עד אז כבר הבנתי
כנראה מה הולך. ברבי, זה מה הולך. אז הלכתי על החלום של ברבי
או יותר נכון של קן, זוכרים את קן? הזכר של ברבי? שאם אתה זורק
בו מבט אחד אתה יכול רק להקיא. להקיא את הנשמה, שלושה ימים
אחורה. הוא מגעיל בכל רמה. ואני בניתי לי תמונת עולם שבנויה על
מה שהוא מעדיף. אז מה הסיכוי?

אז אני לא בשכונה של מטר שבעים, אני לא מתנדנדת על רגלים
אינסופיות בעובי של גפרורים עם ברך. ואפילו עם מרכז כובד הרבה
יותר נמוך, אין מצב שתתפסו אותי על העקבים של הזונה הזאת. אף
אחת לא מסוגלת לעמוד על זה.

אין לי ציצים. עזבו, אין. זה לא נחשב, אפילו לא בעיני. אז כן,
פגשתי את אלו שחושבים שזה סקסי בטרוף, ואחר כך החלטתי שאין לי
כוח לגברים שהקטע שלהם זה בתולות בנות שש עשרה, אז ירדתי מהם,
תרתי משמע.

ועם יד על הלב, אין לי אנרגיה להתחיל עם תסביכי התחת שלי. ועם
כל התסביך, כמעט כל גבר שפגשתי בארבע עיניים הודה בכל גופו
בעובדה שזה בדיוק הדבר שעבורו היה מוכר את נשמתו לשטן, למזלי
השטן לא היה מעוניין, עוד הייתי מוצאת את עצמי נתקעת עם אחד
מהם לתמיד, ברררר.
כן, תרתי משמע, מרוצים?

בזמן האחרון אני גם נזכרת די בבירור במודל נשי אחר שהסתנן אל
ילדותי, ג'ו. מנשים קטנות, לגברים שמקשיבים עדיין, כי לנשים לא
צריך לומר מי זו ג'ו, יש להן השכלה בסיסית, גם אם זה כל מה שיש
להן. ג'ו, שמצאה תמיד פינה בעליית הגג להתחבא עם ספר טוב
ותפוח. מלבד עליית הגג ושמלת המלמלה היא היתה מה שידעתי שאני.
זו שמעדיפה ספר על גבר. ואם אתם שואלים אותי ברגע זה, גם
תפוח.

מה קרה לה אחר כך? נבלעה בבית קטן בערבה כנראה, זה טרגי. זהו,
פשוט טרגי. כמה שנים של שקר יכלתי לחסוך לעצמי אם לורה אינגלס
השרמוטה המעצבנת הזאת לא היתה דוחפת את הפרצוף שלה אל המסך?
זהו, ואז הכל היה אבוד. רציתי גבר, רציתי בית, רציתי לאפות לחם
ועוגות תפוחים רציתי לגדל ירקות בגינה רציתי לקרוא לאור עששית.
להזדיין רציתי בטח כמו שרציתי לרחוץ את הסירים עם מה שהם לא
השתמשו לפני פלמוליב, אבל אף אחד לא ראה את זה עלי בבוקר.

שנים זה החזיק, נישואים זה החזיק וראה אותם מתפרקים עד שהם
נראו כמו מריאן פייטפול לפני ואחרי. בגידות זה החזיק, שלי,
תמיד שלי. וזה בסופו של דבר החזיק המון מים והרבה אוויר מורעל.
שנות אור של כל החרא הזה, ואחר כך עוד כמה גברים שכל אחד מהם
מיתולוגי בפוטציאל רק שבשלב מסויים את אומרת, פאק איט, נגמר
מיתולוגי, אין מיתולוגי, כולם זונות. ותאמינו לי, אחד אחד
גברים. אחלה גברים שבעולם. נשבעת לכם, נשמות טובות. לא, כל
החבילה ארוזה בסרט אדום. קחו, עזבו אותי מזה, קחו. סקס? בטח,
מה אני מפגרת? למה אם אני לא עם טבעת על האצבע אז אסור לי
פתאום? אבל הוא בא והוא הולך, אולי הוא מתנחל ליומיים, אבל
זהו, גג יומיים. ושיזיז את התחת שלו איך שהוא חושב שנהייתי אמא
שלו. המלאך הגואל שלו, הזיון של חייו, המציצה של חייו, מה שזה
לא יהיה, זה הזמן לזוז.

מה אתם אומרים נהייתי גבר כבר? ואתם עדיין לא מאמינים לי, כי
שקוף לכם שבסוף הפאנץ' ליין יהיה הפוך על הפוך; משהו על כמה
שאני זקוקה להם, כמה אני רוצה ילדים, (בסדר, מיד, שניה, ראיתי
אתכן, את כל הנשים שרצות כמו פסיכיות אחרי הציור הדפקטיבי של
הילד שעף ברחוב אל מתחת למכונית חונה, מיד אני עושה ילדים)

אין, אין הפוך על הפוך, אין פאנץ' ליין. זהו, אני לא צוחקת, לי
נשבר. ואני רק אחת מלהקת סנוניות ראשונות, יהיו עוד. וכשאנחנו
ניפול ונתחתן יבואו עוד אחרינו, וכל החגיגה הזו תיגמר. אנחנו
כבר לא נרגיש רע אם לא נהיה נשואות עם ילדים ותקועות כמו
מפגרות עם אותו גבר מעצבן לכל החיים. אנחנו לא נאפה אם לא נהיה
רעבות, נגדל גראס לתצרוכת עצמית במקום ירקות. נטפל בעצמנו
במקום בתינוקות, ונעיף אתכם לכל הרוחות. אתם מעצבנים אש.