"אני מעדיפה את הלבן, לא יודעת, פשוט נראה לי יותר מיוחד" אז
קניתי לה את הלבן, מה זה משנה לי בעצם איזה שוקולד היא בוחרת,
כל עוד זה משמח אותה, כל עוד היא בונה מזה איזשהו דימויי עצמי
של מיוחדות, כל עוד היא איתי ואני לא לבד.
אני מניח  שיש הרבה אנשים שהיו שופטים אותי על זה שאני איתה
מתוך פחד "הרי יש הזדמנויות נהדרות לאהבות בחיים" הם יגידו
"אתה לא צריך להסתפק, לפחות לא באהבה" ויש אנשים שיגידו שהם
צודקים, אבל אני מניח שאני מדבר על אותו סוג של אנשים ככה שהם
לא אינדיקטור לשום דבר.

פגשתי אותה באופן אקראי למדיי במסיבות האלה שיש בהן יותר מדיי
אלכוהול ופחות מדיי שיקול דעת, ומהרגע הראשון שראיתי אותה
ידעתי שהיא בדיוק כמוני, מחפשת, מפחדת, אולי בגלל זה לא היססתי
יותר מדיי אז ניגשתי לבר, שאלתי אותה אם יש לה אש, אפילו שאני
מנסה להפסיק לעשן, והיא, הניחה בידי את המצית שלה, פשוט ככה,
בלי יותר מדיי התפלספויות כמו שבנות המין היפה אוהבות, ומאז
הכל זרם פשוט, נטול פוזות, תוך יומיים נסחפתי לגמריי לכל המעגל
המטורף שלה, מכל הבגדים שלי נטף הריח שלה, המיטה שלי קבלה
פתאום תפנית באישיות - היא הפכה למיטה זוגית, היה הצד שלי והצד
שלה אפילו שרוב הזמן הגבולות הטשטשו, הראש שלי התמלא במילים
שלה
הרגשתי איך שהלב שלי מתמלא בה, והפחד התמוסס לו לזמן מה.

אחרי יומיים של ביחד עצבני, נפרדו דרכנו, היא הייתה דיילת באל
על,
היא אמרה שזאת דרך נהדרת לראות עולם ואני פשוט ישבתי והסתכלתי
על איך שהשפתיים שלה יוצרות את המילה "עולם" וחשבתי "וואלה".

אז היא טסה לה בטיסת בוקר להונג קונג ואני נשארתי מנסה לסדר את
כל הבלאגן שנשאר לי בדירה  ואת הבלאגן שנשאר לי בלב, לא הבנתי
איך נתתי לה להשתלט עליי ככה, איך לא חשבתי לפני, אני בכלל לא
מכיר אותה, הפחד חזר והדהד לי באוזן כמו זבוב טורדני, אבל כל
פעם שזבוב כזה בא לזמזום באוזן הפנימית שלי אני מוחץ אותו, זה
עובד ברוב המקרים וזה עבד גם עכשיו, הצרה היחידה היא שתמיד
יהיה עוד זבוב .

ניסיתי לחשוב על דברים אחרים, חיברתי מחדש את הטלפון (ניתקתי
את הקו למשך היומיים) ניסיתי לחזור לשפיות, הטלפון צלצל אחרי
חצי שעה בערך ומהצד השני נשמע קולו של החבר הכי טוב שלי ששואל
אם אני נורמלי ואיך יכולתי להתנתק ככה, אם אני לא יודע כמה הוא
דואג ועוד שטויות, אני לא הקשבתי, שמעתי בקולו את קולה, אז
הבנתי שהסוף שלי ממש מעבר לפינה.

שלא תבינו לא נכון, אני לא מהבחורים שמתמכרים, בדיוק ההפך כל
הקטע הזה של האהבה והקיטשיות המלווה עושה לי, וגם זה במקרה
הטוב, כאב ראש, אבל  איתה זה היה אחרת, רציתי לקנות לה פרחים
ולהקדיש לה שירים אידיוטיים, רציתי להציף את הבית בנרות וברגע
שהיא חוזרת מהטיסה המעייפת הזאת לזנק עליה עם כל האהבה הזאת
שעצורה בתוכי. אבל זה דרש ממני המון אנרגיות ובסך הכל בשביל
מה? בחורה שפגשתי לפני יומיים בדיוק. עשיתי החלטה לנסות שלא
להסחף יותר מדיי, לנסות להחזיר לעצמי את החתיכות היקרות מהלב
שלי שהופקדו בידיה,

ובאמת ברגע שהיא חזרה מהטיסה, היא התחילה לחבק ולנשק אותי ואני
הייתי אדיש, היא ניסתה שוב ואני אמרתי לה בעיניים מתנצלות שאני
עייף אז היא חייכה אליי, אמרה "זה בסדר" נשקה אותי על המצח
ויצאה. בדרך החוצה ראיתי פתק עליו היה מספר טלפון ולידו ציור
חמוד, נמסתי.

התקשרתי יומיים אח"כ, נפגשנו בבית קפה ואמרתי לה שאני רוצה
שנפרד, היא הסתכלה עליי המומה, לא אמרה כלום, קימצה שפתיים,
ביקשה חשבון, שילמה אותו ואמרה -"נלך בדרך שלך", חייכה והלכה.
כוסאמק, היא באמת היתה חייבת להיות כ"כ בסדר?!, רציתי ללכת
אליה ולהגיד לה שסתם צחקתי ולא התכוונתי ושאני רוצה אותה כמו
שלא רציתי אף אחת גם לא אחרי מאה שנה שאני מכיר אותה, אבל היא
התרחקה והרגליים שלי לא זזו. ישבתי עוד רבע שעה בבית הקפה
והלכתי משם.

מאז שאטמתי את הלב הוא לא חזר לעצמו, זה מוזר מה שקורה עם
לבבות, אם לא נזהרים אפשר לאבד חלקים חשובים מהם ובמקומם
נשארים רק ספקות פחד ובמקרים קיצוניים יאוש, זה מה שקרה אצלי.

הפחד השתלט, להשאר לבד? מה עשיתי? איך יכולתי?
התקשרתי אליה, היא הסכימה שנפגש, התנצלתי, גמגמתי משהו והיא
חזרה אליי- כפי שכבר אמרתי, אני מסוגל לזהות את הסוג שפוחד.