ישבתי וחשבתי. מה אני יכול לתרום לעולם?
האמת - כנראה שלא הרבה.
הרי מה אני? בעצם כלום. אפס. קטן. חרא.
אין לי נסיון, אין לי שום הכנה. הכול מאולתר. לא קבוע  מראש.
האמת חשבתי שאולי, אם אני אכתוב הכול אני ארגיש יותר טוב.
והמחשבות יפסיקו לבוא אלי.
המחשבות המכאיבות האלו על מוות. על מה קורה אחרי שמתים. לפעמים
אני מדמה לעצמי בראש מה יקרה כשאני ימות. כאילו מסתכל מלמעלה
על כולם. על החברים שבאים להלוויה ואחר כך לשבת בחדר שלי
ולשמוע מוסיקה. ואולי איזו מישהי תתוודה שהיא בעצם תמיד אהבה
אותי. ואולי לא. ועל אבא ואמא שבקושי יחזיקו מעמד. וענבל, שלא
תעכל וכל הזמן תבכה. כמו שילדים קטנים עושים. ועל רועי, שלא
יוכל להתאפק ויבכה גם הוא. למרות שהוא גדול. ואז תמיד מתחשק לי
לבכות. אפילועכשיו. מרגיש את הלחץ בגרון. אבל אז אני מתעשת
וחוזר לעצמי. ולפעמים אני חושב מה יקרה אם מישהו אחר ימות.
ואני כל פעם מנסה לגרש את המחשבה הזו כי אז אני כאילו חצי הורג
את מי שאני חושב עליו. לא משנה מי. ותמיד אני חושב - איזו
משמעות יש לנו?
מה הקטע פה? מי זרק אותנו לפה ולמה? אולי אנחנו בעצם מן ניסוי
גדול של מישהו שאמר - "או, הנה יצורים שחושבים שהם תבוניים...
אז בוא נראה עד כמה..." ומגחך לעצמו.
ותמיד אני נזכר בכל סרטי המדע הבדיוני שמראים שיש בעצם מישהו
יותר מאיתנו. ואז אני מבין, שכל מה שלא רציתי לכתוב - כתבתי.
את כל ה-פילוסופיה-בגרוש שאפשר למצוא בספרים קטנים שקונים ב4
שקלים בתחנה המרכזית או במכירות חיסול. או שאתה יכול למצוא
בשיחה עם הספר שלך או עם מישהו שיושב לידך בספסל הציבורי.
זה תמיד מעניין אותי מה קורה עם מי שיושב לידי באוטובוס. לאן
הוא נוסע. על מה הוא חושב. מי מחכה לו. אני מיד מנסה להבין
אותו. להכנס לראש שלו. כשהייתי קטן רציתי להיות בלש. מי לא.
אולי זה בגלל זה.
פעם אמרו לי שאם מסתכלים על מישהו והוא לא יודע שמישהו מסתכל
עליו אפשר לראות אותו כמו שהוא באמת. אז אני תמיד מנסה. ואז
אני מבין שזה בלתי אפשרי למצוא כזה מצב. אלא אם אתה מרגל אחרי
מישהו. האמת שכבר הרבה זמן חשבתי לעשות את זה. לא כדי להפחיד
או משהו. סתם כדי לראות מה אני אמצא. אולי פעם אם יהיה לי
זמן.
זה מה שאני תמיד אומר לעצמי על דברים שאני יודע שאני לא אעשה
אף פעם. אני כאילו דוחה אותם, שם אותם בצד ואז באים דברים
אחרים ומעלימים אותם. ואני שוכח.
זה קורה לי הרבה בזמן האחרון. אני שוכח דברים. אומרים שאני לא
מרוכז. מעופף. אולי . אולי זה לא אני אלא כל השאר. הנה אני שוב
חוזר לפילוסופיה על רגל אחת.
אתמול הלכתי ברחוב. אני אפילו לא זוכר לאן. והסתכלתי על העננים
וחשבתי שהם כל כך יפים. ואז פתאום חשבתי על מישהו שמת עכשיו.
ממש עכשיו. לא יודע איפה. אבל הוא לא מת סתם. הוא מת אחרי הרבה
זמן שהוא חי. הוא הספיק הכול. ואז חוזרות אלי המחשבות על מוות.
הפעם זה לא על ההלוויה אלא על אם שווה לי להשאר בחיים. לא. אין
בשביל מה. אני מנסה לשכנע את עצמי להשאר בחיים לפחות עד שאני
לא אהיה בתול. לא נראה לי שיש משהו אחר ששווה להשאר למענו.האמת
גם לא זה. אבל ככה אני משכנע את עצמי כל פעם אז למה לא להמשיך.

כתבתי הרבה. יותר ממה שרציתי. לא נורא. במילא אף אחד לא קורא
את זה.

22:31
17.1.2001

תמיד כשאני מסתכל על דברים שכתבתי הם נראים לי שטותיים. חסרי
משמעות. לא מעניינים. אז אני זורק אותם.  לא הפעם.
מהרגע שאני לוחץ על "הוסף" אין דרך חזרה. לחצתי.