"את אוהבת אותי נכון?, תגידי שכן".
היא הסתכלה עליי במבט הכי מפוחד שראיתי בחיי, היא התחילה לבכות
שוב. "בבקשה, תן לי ללכת,תעזוב אותי כבר,אתה לא מבין..."
"נכון",אמרתי, "אני באמת לא מבין...אני לא מבין איך יכולת לשקר
לי ככה יא חתיכת זונה!!!" צרחתי עליה ודפקתי לה יריקה בפנים.
הפנים שלה התעוותו בגועל. "די,בבקשה, אתה לא מבין. אם רק תשחרר
אותי ותיתן לי להסביר".
התחלתי לצחוק. "לשחרר אותך? על זה מה שאת חושבת עכשיו חתיכת
כלבה מזדיינת? להשתחרר? אז תני לי להרגיע אותך...עוד מעט
תשתחררי...אבל לא מהחבלים, ולא מהכבלים שאת קשורה
אליהם...לא,לא בובה. את תשתחררי מהחיים,שלך".
היא התחילה שוב לבכות. "תפסיקי לבכות כבר,זה לא עושה עליי
רושם", צעקתי עלייה ונתתי לה סטירה מצלצלת. "אם לא תפסיקי
לבכות אני אשים לך מטפחת על הפה המלוכלך שלך ככה שגם אותו לא
תוכלי לפתוח. אני מתייחס אלייך בכבוד לפחות, קושר אותך למיטה,
נותן לך לנשום, אז תרגעי. או שתכף גם את התנאים האלה לא
תקבלי".
"בבקשה אל תהרוג אותי...בבקשה!!!אני מתחננת!!! אני אעשה הכל!!!
דייייייייי!!!!".
ישבתי בכיסא שלידה. "יש לי רק שאלה אחת,בובה, למה? למה שיקרת
לי?". "אני לא שיקרתי!!!" היא צרחה. "את כן, בובה...את כן. את
אמרת לי שאת אוהבת אותי,רק אותי...היית רק שלי,אבל הזדיינת עם
החבר הכי טוב שלי...החבר ה-כ-י טוב שלי. את לא מתביישת?".
"אני אומרת לך שוב, זו הייתה טעות. הייתי שיכורה, באמת ששתיתי
המון, ועישנתי איזה שני ג'וינטים,והוא היה שם, אני מצטערת,לא
התכוונתי... אני אוהבת אותך,באמת,הכי בעולם".
פיהקתי פיהוק ארוך." סיימת?" שאלתי. היא לא ענתה. "טוב חמודה,
אני מצטער...בעצם לא, אבל...אני חייב להרוג אותך".
"לא, לא בבקשה...די,אפי, זה לא מצחיק! בבקשה אני מצטערת ,תסלח
לי...די!!!!די!!!!!!!".
זה כל כך מרגיז לראות את השרמוטה מייללת וצורחת כמו לא יודע
מה.
לקחתי מטפחת וסתמתי לה את הפה.
"אולי עכשיו תרגעי סוף סוף", אמרתי לה.
עמדתי מולה וחייכתי.האקדח היה מכוון לראש שלה. הייתי כל כך גאה
בעצמי וכל כך מאושר.
העיניים שלה היו פעורות באימה. הדמעות לא הפסיקו לרדת. היא
ניסתה לצרוח,אך המטפחת סתמה לה טוב טוב את הפה, ולכן בקושי
שמעו אותה.
בום!!!
זה נגמר...
כמה דם ירד ממנה, מהטינופת.
יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת. "אם יש באמת דבר שאני לא סובל ,זה
שמשקרים לי", מילמלתי לעצמי. |