זהו מכתב פרידה. לאדם לא קיים, ולהמון אנשים, שהיו קיימים.
אני נפרדת מאיש שלא הכרתי, אבל יכולתי להכיר, מאישה שלא פגשתי,
אך יכולתי לפגוש, אם רק... אם רק הוא/היא לא היו מתים.
אני נפרדת לשלום ממי שיכלה להיות החברה הטובה ביותר שלי, ממי
שיכל להיות הבוס שלי, מזו שיכלה להיות אשתו של בן דודי ומזה
שיכל להיות בעלה של אחותי. מאלו, שאם היו חיים, היו יכולים
לפגוש, להכיר, להרגיש, אנשים אחרים.
אבל איפשהו במהלך המסלול, מסלול חייהם, שבשלב מסויים יכול היה
להתנגש במסלול חיי, כפי שבדרך כלל מסלולים נוהגים להתנגש, משהו
התפוצץ. והמשהו הזה, הוא הם.
ומחר, יתפרסמו תמונותיהם בעיתון, כמו תמיד, ויחייכו אלי נערים
בני גילי שרצו להרוויח את כספם ביושר, אז הם מילצרו, ונערות
בנות גילי שרצו לצאת, לברוח ממתחים, להיפגש, לאכול, לשתות,
לבלות, אז הן החליטו לשבת בבית קפה. תמונות של זוגות שיצאו
לפגישה, ייתכן אפילו פגישה ראשונה, והם היו לחוצים, ונרגשים,
אבל עכשיו, זה לא משנה, כי עכשיו, הם מתים.
אני אביט בתמונות של אנשים שהייתי יכולה להכיר, אם הגורל לא
היה מזמן להם את השהייה במקום הלא נכון ברגע השגוי ביותר,
ובתמונות של אנשים, שאולי לא הייתי מכירה מעולם, אלא שמבטם
מביט בי מדפי העיתון.
ואז יתנהלו שיחות, אסור להם, מותר להם, לכבוש, להגיב, לתקוף,
לנסות לעשות שלום, לסגת, לברוח, לכעוס, להבין. להבין? מי באמת
מסוגל להבין זוועות שכאלו?
צריך לכאוב, מפני ששוב, מתו עוד אנשים, מתו עוד חלקי חיים,
ורבים נפגעו. רבים ישארו פצועים לנצח, יש פיזית ויש נפשית,
והכאב רב באותה מידה. לכל אחד יש משפחה, שחלק ממנה נקטע, וחלק
מאושרה נעלם לעד. איש אחד, ארור ומת, שינה את העתיד של אנשים
רבים, בלחיצה אחת קטנה, ועכשיו, אני נפרדת, מכל נרצחי הפיגוע
היומי.