הוא ראה אותי כבר כמה פעמים בחנות, ואחרי כמה פעמים שהוא
התבונן דרך חלון הראווה ידעתי- אני רוצה להיות שלו.
כמה התרגשתי כשהוא הצביע עליי בחיוך ואמר למוכרת:"אותה אני
קונה". וככה הוא קנה אותי. די בזול כשחושבים על זה- כמה חיוכים
וחיבוק וחצי. כבר הרבה זמן חיכיתי בבתוליות על המדף שמישהו
כמוהו יבחר בי, וקיפצתי בקלילות בתוך השקית כשהוא נשא אותי אל
עבר ביתו. הוא סיבן טוב טוב, בשמפו ומרכך כביסה, הכין אותי
לקראת הרגע הגדול, הרגע האמיתי- רגע הלבישה. ואני- מסוחררת
משמחה (או שמא מסיבובים כה רבים במכונת הכביסה), נתליתי על חבל
הייבוש. בעודי רטובה לא התעסקתי במה שבאמת קורה, אלא פטפטתי
בחולמניות ורברוב באוזני הבגדים האחרים על כמה אני מיוחדת, שבי
הוא בחר מכל החולצות שבחנויות, בי ולא אחרת. וככה זה היה, אך
עד מהרה החלתי מתייבשת וכבר הייתי יותר ממוכנה ללבישה. חיכיתי,
וחיכיתי על החבל, מתייבשת עוד ועוד (אך כבר ימים שלא נותר בי
מה לייבש!) מתייבשת, מתייבשת, מתייאשת...
לפחות היה יכול להחזיר אותי לחנות!לומר לי בפנים באלגנטיות או
שלא באלגנטיות:"תקשיבי...אני לא מתכוון ללבוש אותך..."
אך תנו לי לומר לכם רק דבר אחד- אמנם לחולצה לבדה יותר קשה
להגיע לחנות מאשר אם מישהו מחזיר אותה,אך אני אגיע!
יום אחד...