עת נשוש אלי קרב בשריון מצוחצח
וירח אדום מעלינו
וחרבנו בוהקת, קצוותיה חדים
וכוחנו עודו במותנינו
חברים אלי נשק, אחים שבדם
עוצמתנו, כוחו של האור
רוח של ציפיה, עת עלתה הקריאה
"לתקוף, כל הכוח, לדקור"
מקריאה לתרועה, מתרועה לתשואות
ומסכת עוצמה בתולה
ותקיפה, כשהלב חרד וגאה
הלב הרודף תהילה.
והקרב עוד נמשך, ועודנו לוחמים
בריקוד להבים מתיש
והיד האוחזת בחרב עייפה
והלב כבר הפסיק להרגיש
האמת המרה שחבטה בפנינו
וכוחה ככוחו של שמשון
התכנון המושלם ביותר מתפרק
עם שקשוק הלהבים הראשון
בלחימה זו מאסנו כולם זה מכבר
אבל לא ניכנע לעולם
חיילים נלחמים על כבוד מעורער
על מתים, אחים שבדם.
מכת חרב לשם, הגנה ותקיפה
והגוף, הוא מכה בלי לחשוב
התחמקות, הריגה, מחשבה של יאוש
אי מתי הוא יגיע, הסוף
עוד תקיפה, עוד מכה ולפתע שתיקה
רק הרוח נושבת באון
בלי שקשוק חרבות, בלי קריאות התקפה
ונשמעת מילה - "ניצחון".
הרגשת הקלה, ומעט ציפיה
אך שמחה לא הגיעה ללב
"ניצחון", אבל דם, חברים שנפלו
ומעל להכל... הכאב.
עת נחזור אל העיר בשריון מבוקע
ותשואות נישאות מעלינו
עם פנים מחייכות שאינן מסגירות
הכאב הפועם בתוכינו
רק בינות לכתלים, אשליה נעלמת
מבטים של עצבות בין אחים
שם בחוץ, תהילה, השמחה משתוללת
ובפנים, חיילים שבוכים.
השריון בארון, וחרבי בנדנה
יוצא ומביט למרום
אל ירח לבן המחייך לו ממעל
עד יבוא שוב ירח אדום. |