רצתי ברחוב, ידעתי שהוא ממש מאחורי, נעלי הספורט השחורות שלי
התיזו מי שלוליות והשאירו אחרי שקעים בחול. פניתי סמטה כדי
לבלבל אותו. הוא נשאר אחרי, הוא תמיד נשאר אחרי. החלקתי על
שקית רטובה ונפלתי לתוך ערמת גזם. קוצים חתכו את הפנים שלי ואת
הידיים, הברכיים שלי נחבטו ברצפה הקשה וקצה של ענף נתקע לי
בבטן. הרמתי את הראש וראיתי אותו מתקדם לעברי מקצה הרחוב, הוא
תמיד נמצא שם איפהשהו אף אחד לא יודע איפה. קמתי והמשכתי לרוץ,
הבטן שלי פעמה בכאב ודם התחיל למלא את החולצה שלי. הגעתי לרחוב
הראשי, עכשיו כבר רצתי לאט יותר, הברכיים שלי כאבו בכל צעד
שעשיתי, הגב כאב מהמאמץ וגם הצד שלי כאב. מהעייפות. ידעתי
שאסור לי לעצור או שהוא יתפוס אותי ואז... ואז משהו נוראי
יקרה. הבטתי אחורה ולא ראיתי אותו ברחוב אבל המשכתי לרוץ. לאט
לאט נעצרתי, כמעט נופל. התנשפתי בכבדות, האוויר הקר שורף את
הגרון שלי. הורדתי את הראש בין הרגליים כדי לעצור את הסחרחורת
שתקפה אותי ונשמתי עמוק. כשהרמתי את הראש הוא עמד מולי, מהר
הסתובבתי כדי להתחיל לרוץ ואז ראיתי אותה, עולה לאוטובוס
שוב... משלמת לנהג ומתיישבת, התחלתי לרוץ אבל האוטובוס כבר יצא
מהתחנה והתחיל להשתלב בתנועה, עמדתי באמצע הרחוב וראיתי אותה
מתרחקת ממני, מאחוריי הוא צוחק ולחץ על הכפתור. רציתי להרוג
אותו, באמת שרציתי, הסתובבתי והתחלתי לרוץ לכיוונו, פתאום כדור
אש ענק עלה לאוויר מאחורי, חתיכות מתכת בוערת עפו וצרחות כאב
ואימה עלו מאחורי, שוב...

התכופפתי לרצפה, ונשכבתי מכורבל כמו ילד קטן, דמעות כיסו את
פניי. ידעתי שאני לא יכול לעשות כבר שום דבר והיא מתה, המחבל
נעמד מעליי מסתכל אליי למטה. העיניים שלו זוהרות מההשתקפות של
האש הצרחות מילאו את האוויר מסביב, הילדים שנפגעו קוראים
להוריהם. והיא כבר לא צועקת אלא מביטה בי במקום המחבל. המבט
שלה לא מאשים, אפילו לא מאוכזב אלא ריק. היא מתה... מיכל....

                                       

התעוררתי בצעקה כמו כל לילה, הסדינים שלי ספוגים בזיעה, השארתי
את החלון פתוח כדי שיהיה לי קר, כדי שאני לא אחלום. עכשיו
סגרתי אותו, הלילה אני כבר לא אשן. הלכתי לשירותים ושטפתי
פנים, לא העזתי להסתכל במראה. ידעתי מי נמצא שם.