נכתב עקב אירועי הלילה שבין ה- 28.3.02 ל- 29.3.02

"אני רוצה שתבכי. אני רוצה שתבכי ואני אפילו לא יודעת את זה.
אני גם לא יכולה לעצור את זה. תבכי."
העיניים שלה, צלולות כמו שמעולם לא היו, בוהקות כמו אדמה תחוחה
ומנוקדות בצלליות אור - משחקה הילדותי של השמש - רדפו אחרי.
מבטה שבה אותי, ולפתע לא יכולתי לעצור את עצמי. משתי עיני זלגו
בשלמות מפתיעה דמעות. האחדות, התיאום. מאפי ומעלה הרגשתי חום,
ובקצות אצבעותיי עקצוצי קור מטרידים, אבל מבעד למסך הדמעות
המשכתי להביט בה, מרותקת לסרט הרץ בעיניה, מתוסכלת מחוסר
יכולתי להפסיק את הכאב.
בפניה הסתמן שמץ חיוך. הדבר הרגיז אותי והתחלתי לרעוד. ממשיכה
להביט עמוק אל תוך עיניה, נפלתי על הרצפה נרעשת, חובקת את שתי
רגליי בתנוחת עובר, מאמצת את ראשי מעלה מחוסר יכולת הניתוק שלי
מפניה.
היא העבירה את ציפורניה השחורות במורד לחייה וכתם דם עדין החל
זורם אל זווית שפתיה. התייפחתי ביתר עוז. אחר החלה עושה זאת
ללחייה השניה. טעם מוזר פשט בפי. השעון צלצל חצות. היא ליקקה
את שפתיה וחייכה חיוך גדול וחושף שיניים. המחשבה הראשונה
והיחידה שלי היתה, שהיא יותר יפה כשהיא עצובה.