חברה', סליחה, אבל אני פשוט לא מבין מה הולך פה. מה קרה לעולם
הזה? הכל התהפך, השחור הפך לבן, הלבן הפך בז', השמים הפכו לארץ
והארץ הפכה לברדק אחד גדול.
מה שנחשב פעם למוזר ופריקי - הפך כיום לנורמה, ולהיפך.
וכולם, כולם פתאום מסביב אומנים ואנשי אשכולות, כל אחד הוא
גאון, מדהים, מיוחד, מקורי, מוכשר ומורכב להפליא; וזה גם לא
מספיק שתהיה גאון בתחום אחד - אם אתה רק כותב או רק מצייר, אתה
פשוט לא נחשב. כדי להיות אזרח שווה-ערך לכולם (שלא לדבר על
להתבלט) אתה צריך לכתוב שירה ופרוזה בשלוש שפות מינימום, לפסל
במשחת שיניים ולנגן על משהו אחד לפחות.
רצוי גם להיות בודד ומתוסבך כמה שיותר, זועק מכאב פעמיים ביום
לפחות וחלילה וחס למצוא את עצמך בעולם הזה. תסביכים, פוביות
ופרנויות למיניהן, דיכאונות והתמוטטויות עצבים תכופות עד כמה
שאפשר רק יוסיפו למעמד, אבל רק אם היה לך כבר ניסיון התאבדות
אמיתי, או מנת יתר - רק אז אתה באמת נחשב בנאדם.
ומה איתי? מה לא בסדר איתי!? ולמה? אם אני לא לוקח סמים אז זה
אומר שמשהו דפוק אצלי!? ואם אין לי התקפי דיכאון אובדני אז ישר
לשלוח אותי לפסיכיאטר? ואם אני לא מרגיש הכי בודד שבעולם, אז
אני כבר לא בנאדם!?
טוב, לפחות אני מבולבל - אני חושב שזה אומר שעוד יש לי
תקווה... ולפחות הבת של השכנים דלוקה עליי. היא אומרת שאני
מיוחד, יוצא דופן, הולך נגד הזרם, שהיא מעריצה את המרד שלי.
וכל זה רק בגלל שאין לי פירסינג, שיער ארוך ומחשבות אובדניות.
הם אומרים שהעולם אדיש, קר ומנוכר וחסר רגישות כלפי האומנים;
אני לא יודע למה בדיוק הם מתכוונים, הרי כולם היום הם אומנים.
השכן מלמעלה מנגן על גיטרה, מפוחית ותופים סיניים, וההוא שהופך
המבורגרים בקניון הוא שייקספיר של הדור הבא.
ברצינות, הם בכל מקום. אני כבר מפחד לצאת החוצה, לנסוע
באוטובוס, להיכנס לבתי קפה. בלילה אני מתעורר לפעמים בזיעה קרה
- אני חולם שבמבחן בגרות נדרשתי לנתח יצירה שהופיעה באותו
הבוקר עצמו על קיר שירותי בנים בבית הספר. בת השכן מתעוררת
מצעקותיי החנוקות, מלטפת אותי ואומרת לי לחזור לישון. היא
מצטטת איזה שיר ואומרת שאין לי מה לפחד. שזה רק חלום...