יום ראשון 27 ינואר 02
אומנם עדיין זה אמצע היום, אולם הרגשתי שאני חייבת להמשיך
לכתוב.
אני לא חושבת שאי פעם ניהלתי יומן בחיי .. אולי בעבר- אבל
שרפתי אותו לפני הרבה זמן. היום היה יום שגרתי בסך הכל, שום
דבר מעניין לא קרה עדיין.. טוב, אולי בגלל שבסופו של דבר
הדברים האמיתיים קורים בערב.
התחלתי את היום הזה עם תחושה של ציפייה.. כאילו משהו מיוחד
עומד להתרחש בו .. פרט למבחן שהיה לי הבוקר - אני לא חושבת
שעוד משהו קרה ..
כרגיל הקשבתי לחברים שלי עם היכולת הכי טובה, ניסיתי לעזור להם
- כפי שהם עזרו לי פעמים רבות בחיי- וזהו .. למען האמת, יצא לי
להרהר בשניהם היום.
חשבתי כיצד היה היום הזה לפני שבוע, לפני חודש, לפני חודשיים
.. והבנתי עד כמה מהר הדברים משתנים. היה זה כאילו רק לפני רגע
הייתי אהובתו של זה, ואילו כעת אני אהובתו של אחר .. לפחות כך
נדמה לי.
קראתי היום בעיתון על בחינת הבגרות החדשה שהמציאו ודבר זה
הזכיר לי אותו יותר מכל .. בדיוק לפני קצת פחות מחצי שנה
דיברנו על זה .. ישבנו שנינו בחדר שלי וצחקנו על כך שאם תהיה
בחינה שכזאת, הסיכויים שלנו לקבל בה ציון טוב גבוהים מאוד..
היה זה אבסורד לחשוב שמה שנדמה פעם כחלום רחוק אינו כך יותר,
ואולי אפילו קרוב יותר מבדרך כלל ..
למען האמת, עד היום אני לא מבינה מדוע אנו זקוקים לחלומות ..
אני יודעת שהם גורמים לנו לרצות משהו, להשתוקק אליו ובמקרה
הטוב - להגשים את רצוננו .. אבל במקרים אחרים הם עוד דבר מה
שיכול להעכיר את מצב הרוח בקלות רבה.. הרי מה יותר גרוע מלדעת
שהחלום שלך לעולם לא יתגשם ..? הוא אמר לי פעם שהחלום שלו הוא
שנהיה ביחד לנצח .. והנה, החלום לא התגשם ואני חושבת שהוא גם
לא מרגיש כך יותר .. אין לי שמץ של ספק בכך ..
תמיד הוא שאל מדוע אני לא יכולה להבטיח לו את אהבתי הנצחית ..
אני מאמינה שהתשובה נובעת מכך .. אם אחלום על כך שאהיה עמו
לנצח, ודבר זה לא יתגשם- זה יכאב הרבה יותר .. וכמו תמיד,
הדברים הטובים נגמרים לבסוף, משאירים אותנו עם טעם מוזר בפה
..
אני רוצה להאמין שטוב לו עכשיו כשאנחנו לא מדברים, שהוא מרגיש
הקלה כלשהי .. שאיש אינו מציק לו עוד.. אבל אין לי שם דרך לדעת
והלוואי שיכולתי איכשהו..
וכרגיל למרבה הצער, שוב איבדתי אדם קרוב לי מאוד .. אך אין ספק
שהדוגמא הטובה ביותר לכך היא אלכס שלי ..
הכרנו לפני כמעט שנתיים , באחת מהתוכנות הללו במחשב .. הוא אדם
שבלתי ניתן לתאר אותו .. תמיד הקשיב לי , ידע למה אני זקוקה
יותר מכל .. והכי חשוב : תמיד היה שם בשבילי כשהייתי זקוקה
לו.. במשך חצי שנה היינו בקשר וירטואלי לחלוטין ולבסוף אחרי
שבעה חודשים שבהם הוא הפך להיות האדם הקרוב אליי ביותר, החלטנו
להיפגש. חיכיתי לפגישה הזאת במשך זמן רב.. ושמחתי על העובדה
שסוף סוף אדע מי עומד מאחורי המילים המקסימות האלו.
בלילה לפני שנפגשנו, הוא סיפר לי עד כמה אני חשובה לו ושלא
משנה מה ייקרה לו הוא רוצה שאדע עד כמה הוא אוהב אותי .. לא
השבתי על המילים האלו - אולי פשוט הייתי המומה מדיי .. הוא היה
טיפוס מאופק, אחד כזה שלעולם לא יביע את הרגשות שלו בקול .
אם הייתי יודעת שתהיה  זו השיחה האחרונה שלנו ,היו כל כך הרבה
דברים שהייתי רוצה לומר .. וכל כך מעט אמרתי. למחרת, הגעתי
למקום שבו קבענו להיפגש וחיכיתי שם .. כעבור חצי שעה החלטתי
שהגיע הזמן להתקשר ולברר אם הכל בסדר .. כשגיליתי שהפלאפון שלו
היה סגור, התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר .. הרי תמיד הפלאפון שלו
היה זמין.. התקשרתי אליו הביתה וביקשתי לדבר עמו .. אמו פרצה
בבכי נוראי, וספרה לי שהוא מת באותו ערב .. כשעה לאחר שהוא
דיבר עמי.. לצערי, ניתקתי את השיחה במהירות - אך כיום אני
יודעת שהוא נפטר מדום לב .. כל כך צעיר .. כל כך לא פייר..
בעוד כשבועיים הוא היה אמור לחגוג את יום ההולדת ה-16 שלו ..
מה שנערים אחרים חוגגים כ- sweet sixteen הוא לעולם לא יוכל
לחגוג .. לעולם לא ידע מהי טעמה של אהבת אמת.. וכמו בשנה
שעברה, אני אנסה להנציח את זכרו ככל שיעלה בידי .. אך בגלל
שאינני יודעת היכן הוא קבור, לעולם לא אוכל לעלות לקברו ..
אולי זה מסוג הזיכרונות שעדיף לשכוח .. כי הם מהולים ביותר
מדיי כאב .. התדהמה שחשתי ברגע הראשון, הפחד שחשתי ברגע השני,
והדמעות שהגיעו ברגע השלישי .. הכל התחבר לימים מתוחים אחד
אחרי השני, שנמשכו תקופה ארוכה ..
תמיד כשאני נזכרת בו ,אני נזכרת בקטע שקראתי מספר ימים לפני
זה.. כעת הוא אחד מהקטעים האהובים עליי ביותר, אולי בגלל שהוא
כה מזכיר לי אותו ..





חיו את היום  כאילו זה יומכם האחרון - הוא עלול להיות כזה.
"מתי תמותו? בתוך חמישים שנה, עשרים, עשר, חמש, היום ? בפעם
האחרונה שבדקתי, אף אחד לא אמר לי.
אני תוהה לפעמים כשאני מקשיב לחדשות, האם האדם שמת בתאונה
בדרכו הביתה מהעבודה זכר לומר לבני משפחתו עד כמה הוא אוהב
אותם ? האם הוא חי חיים טובים ? האם הוא אהב ? אולי הדבר הבטוח
היחיד הוא שעדיין היו לו דברים בסל "הדואר הנכנס" שעדיין לא
טיפל בהם.
האמת היא, שאיש מאתנו איננו יודע כמה זמן נותר לנו לחיות. אבל
למרבה הצער, אנחנו מתנהגים כאילו נחיה לנצח. אנחנו דוחים את
הדברים שבעומק לבנו אנחנו יודעים שאנחנו רוצים לעשות -  לומר
לאנשים האהובים עלינו עד כמה הם חשובים לנו, לבלות זמן עם
עצמנו, לבקר חבר טוב, לצאת לטיול הנהדר הזה , לרוץ מרתון,
לכתוב מכתב מהלב, לצאת לדיג עם הבת, ללמוד לעשות מדיטציה,
להפוך למאזינים טובים יותר, ועוד ועוד.
יש לנו הסברים הגיוניים ארוכים ומתוחכמים כדי להצדיק את
פעולותינו, ובסופו של דבר אנחנו מבזבזים את מרבית חיינו ואת
האנרגיה שלנו בעשיית דברים שאינם עד כדי כך חשובים. אנחנו
מתרצים זאת במוגבלויות שלנו, והן הופכות למוגבלויות שלנו.
אני מציע לכם , לחיות כל יום כאילו הוא יומכם האחרון על כדור
הארץ. אני מציע זאת לא כמרשם להתנהגות פזיזה או כדי שתזניחו את
האחריות שלכם, אלא כדי להזכיר לכם עד כמה החיים יקרים.
ידיד שלי אמר פעם "החיים חשובים מכדי לקחת אותם יותר מדיי
ברצינות." כעבור עשר שנים , אני יודע שהוא צדק."

עד כמה שאנחנו נוטים לחשוב שיש לנו את כל הזמן שבעולם לבצע כל
מה שעולה על רוחנו, מוזר היה לי לגלות עד כמה זה לא נכון. אבל
אולי היה זה סימן עבורי לבאות .. שכל מה שעתיד לקרות לי רק
אמור ללמד אותי עד כמה ערך החיים חשוב .. אבל זה כבר סיפור
לפעם אחרת..