אני לא יודעת איך להתחיל את זה אפילו.
אני לא יודעת מה זה אפילו הדבר הזה שאני מתחילה פה..  
אני באה להגיד פה, שבמקרים שאתה מרגיש חרא, או שאין לך כוח
יותר לאף אחד, או לשום דבר. כשאתה מרגיש עייפות פיזית או נפשית
או שילוב קטלני של שניהם. כשאתה מרגיש שהעיניים שלך נכבות,
העפעפיים שלך נופלות, כאילו הן שותפות מלאות לתחושת הכבדות
הזאת שאופפת את כולך, וכל מה שיוצא לך מהפה זה איזה "אוף" עם
אנחה כזאת, שמצליח אולי במקרה הטוב, לשחרר אותך מההרגשה הזאת
לשתי שניות, ואז הכל שוב חוזר ומציף אותך.
כשאתה מרגיש שהלב שלך מנסה להגיד לך משהו. לפעמים הוא דופק כל
כך חזק שאתה חושב שהוא תכף הולך להתפוצץ ולצאת החוצה רק כדי
שתשים לב שמשהו לא בסדר. ואפילו את הלב שלך אתה לא מצליח
להבין..
תחושה של אובדן, חוסר ידיעה טוטאלי, מן חוסר אונים שכזה, אבל
הוא באשמתך, כי אתה פשוט לא מבין כלום, ולא מצליח לענות על שום
שאלה ששואלים אותך.
ברגעים כאלה, שהם הכי קשים, אני רוצה שתזכור, שיש מישהי בעולם
הזה, שאכפת לה ממך, ברמה שגורמת לה להרגיש חלק מהדברים האלה
שאתה מרגיש עכשיו, רק כי היא יודעת שקשה לך, או שאתה בודד, או
אפילו רק כי היא מתגעגעת אלייך...
תזכור שיש מישהי שמוכנה לעשות בשבילך המון, רק כדי שיעלה
חיוכון קטן על הפנים היפות שלך.
תזכור שאתה יכול להפוך אותה למאושרת לפחות לשעה הקרובה, אפילו
רק אם תרים טלפון ותגיד הי ואז השיחה תתנתק.
תזכור שיש מישהי שאוהבת אותך.
ואולי זה יעשה לך טיפ טיפה יותר טוב...
אולי..


רק רציתי לומר שזה נכתב לפני די הרבה זמן.. ככה שזה לא טרי
מהלב שלי...
למרות שאף אחד לא אמר שזה נמחק לגמרי