הנסיעה קצרה כמו חיים שלמים.
בצד הדרך מטעי זיתים משוועים למסיק,
כמו תקווה לפתח חדש.
בצד הדרך ציפרי שלום לוחשות מלחמה
וילדי אויב מוכרים לי תותים
במבט רך וכנוע, מתוק ורחוק מהם,
כמו העיר הקטנה,
בה לו נולדתי ולא רק גדלתי
הייתי אחר.

הבתים גבוהים יותר מתחכמים
כלום לא השתנה
פרט פני האנשים. ואני.
השתניתי נורא.

אך אני כאן כדי לפגוש
את האשה,
שהייתה לה החוצפה,
קלות הדעת שברחם
לקרוא לי בשם. ולהתיר
לי בשתיקה, לכעוס או לקלל. להגיש לה
רק תותים. זה הכול.
המסמכים לא משקרים.
כאילו לא חרצה את גורלי.

כשאני מביט בה כעת,
כשיש לי החוצפה להישיר מבט
עיניה נעשות בהירות כציפרים.
לא כפחם שהן באמת.
מנסות במעופן להטיל בי דופי
להטיח בי אשמה,
להכות בי סנוורים.
כאילו לא חרצתי את גורלי
במו ידיי. בעצמי.

גם היא יודעת, מנסיון, רק
פעם אחת
עוזב אדם בית.
לעולם אינו חוזר לעצמו.