אם יש דבר שאסור לעשות,
זה לצפות.
כשמצפים מתאכזבים.
אפילו מהחבר הכי טוב,
אסור לצפות.
כי אז מרגישים לבד.
לבד בעולם.
מרגישים שהחברים באים
רק כשהם צריכים.
באים להתיעץ על הבעיות,
אבל לא רואים אותי.
לא רואים את מה שקורה
לא רואים את מה שכל כך ברור.
עוד מעט אני אשבר
ואז לא יבוא איש לעזרתי.
חוץ מאמא.
רק אמא יכולה לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.
אמא בוכה איתי, ומחבקת,
כאילו רוצה לקחת את הכאב אליה.
זה עוזר, אבל זה זמני.
זה לא מעביר את הכאב, האכזבה.
האכזבה שבאת מהציפיה.
למדתי דבר אחד חשוב עד עכשיו,
שיעזור לי להיות אדם יותר טוב.
כל הפתרונות לבעיות שיש לי עם אנשים,
עם אנשים קרובים,
תלוים בי.
גם אם אני יודעת שהם לגמרי אשמים,
אסור לי לנסות לשנות אותם,
כי אז הבעיה רק תתגבר.
צריכה לנסות לשנות את עצמי,
ולקבל אותם כמו שהם,
רק אז,
הכאב יעלם.
אבל יש הבדל גדול,
בין ללמוד לבין לעשות.
ועד שלא אלמד לעשות,
הכאב ישאר וימשיך לגדול,
להרוס ולכרות,
את האהבה שיש לי בפנים,
אל האנשים האלה, הקרובים. |