הוא מתקשר כל לילה, להגיד לי "לילה טוב".
בשעה תשע בדיוק, הטלפון מצלצל.
ואם הוא לא מתקשר אני יודעת שהוא בחוץ.
בחוץ איפה? בחוץ, תורם את חלקו למדינה הקטנה והמזדיינת שלנו.



"אני אוהב אותך"
"אני אוהבת אותך"
ואני נצמדת אליו קרוב קרוב, והוא מחבק אותי חזק חזק.

עם חזק.

"תשמור על עצמך! אל תעשה שטויות. אל תשחק אותה גיבור. תזהר.
תחזור אלי, חי, בחתיכה אחת."
"הכל יהיה בסדר, אל תדאגי"
"אני שונאת את זה" דמעות בעיניים "שונאת הכל! ולמה??? בגלל
חבורת אידיוטים שמנים שמקבלים משכורות ענק ולא עושים כלום???
הרי הבנים שלהם לא הולכים לצבא, אז מה איכפת להם?"

עם חזק.

"שש... תלי" הוא מלטף לי את הראש, לא יודע מה להגיד, מה ירגיע
אותי.
"זה לא מרגיע! וזה לא עוזר! אני צריכה אותך בבית. איתי."
"תלוש, הלוואי שיכולתי להישאר כאן איתך, לנצח, אבל זה לא
אפשרי"
"זונות"
"מי?"
"כולם"
שתיקה.
"יפהפה, חכם, מתוק, נפלא שלי..." אני ממלמלת, חצי בוכה.
רק חצי, יותר מדי רגילה לפרוצדורה בשביל לבכות ממש.

עם חזק.

האוטובוס הגיע.
"תתקשר כשאתה מגיע! אני אוהבת אותך! תזהר! תשמור על עצמך!! "
"גם אני אוהב אותך, תלוש אל תבכי, אני אתקשר"
נשיקה.
הוא עולה על האוטובוס.

עם חזק.