בלילה, כשהכל חשוך וככל האנשים ישנים, אני קמה מהמיטה לאט לאט,
מבלי שאף אחד ישמע, והוכלת לחדר שלך. סוגרת את הדלת בשקט, שאף
אחד לא ישמע. מדליקה אור קטן בצד, שמאיר בדיוק על התמונה שלך
איתי. התמונה שתמיד אמרת לי שאתה הכי אוהב, אפילו יותר מהתמונה
עם החברה שלך. אני מסתובבת בחדר, כמעט בוכה אבל עוצרת את
הדמעות, כי תמיד אמרת לי שלא בוכים כשיש סיבה, כי אז זה עצוב.
עדיף יום אחד לשחרר את הכל ועדיין להגיד "לא, לא עצוב לי אני
סתם בוכה". המיטה שלך מסודרת יפה, כמו שתמיד אהבת. והגיטרה שלך
זרוקה עליה כדי שהיא תיהיה קרובה אלייך למקרה שיבוא לך שיר טוב
לראש.
המחשב שלך סגור, אבל אני עדיין יכול לראות את השירים שלך
פתוחים בו, מחכים שיסיימו אותם. מחכים שתחזור הביתה. בטלוויזיה
יש עדיין את האור האדום בצד שמראה שהיא כמעט פתוחה, אבל לא. כי
אתה לא כאן.
אני פותחת את הארון, מסתכלת בבגדים שלך, אבל לא נוגעת, כדי
שאני לא אהרוס את הסדר שלך, אני לא רוצה שתכעס. התמונות,
המתנות, המכתבים והזכרונות מהחברה שלך עדיין נמצאים בתוך
הקופסאות שאתה הכנת, עדיין שמורות טוב טוב בלבך.
אני ניגשת לשולחן שלך ומסתכלת על הדפים שזרוקים עליו בסדר
מסוים. כי אחרי הכל תמיד היית מסודר. אני לא קוראת אף אחד מהם
כי לא אהבת שסתם הסתכלו לך בהם. אמרת שזה אישי ובדברים אישיים
אסור להסתכל כי זה חלק מהנשמה של מי שזה שייך לו, ואסור לקרוא
נשמה של מישהו בלי רשות.
אני מסתובבת והולכת לכיון המיטה, מעבירה את אצבעותיי על כל
הדברים שלך, מנסה לגעת גם בך דרכם. אני מורידה את הגיטרה
ומשעינה אותה על השולחן, כי גם ככה היא קרובה אלייך.
המיטה שלך קרה, אבל ברגע שאני מתכסה בשמיכה ונזכרת בכל מה
שעשינו פעם נהייה לי חם, חם ונעים, בדיוק כמו שהרגשתי כשחיבקת
אותי חזק ואמרת לי שאתה אוהב אותי.

הקרניים של השמש נכנסות דרך החלון. נוגעות לי בעיניים ומנשקות
לי את הלחיים. מלטפות אותי ברוך, בדיוק כמו שאתה עשיתה.
מזכירות לי למה אהבתי, אוהבת ואוהב אותך תמיד.
אני יוצאת מהחדר וניגשת אל סלון, ורואה אותך יושב על הכרוסא
מתמתח ונרגע. רואה טלוויזיה. כמו שראיתה פעם. אני ניגשת
לדמותך, רק כדי לחבק אותך בדמיוני ועדיין לראות אותך מול
עיניי.
ואז, לרגע אני מרגישה אותך מחבק אותי חזרה בחוזקה. אני מתחילה
לבכות וכבר לא אכפת לי ממה שאמרת. כי את זה אני לא יכולה לשמור
בפנים, את זה אני חייבת לשחרר. אתה מרחיק אותי, מסתכל לי
בעיניים ואומר "אני אוהבת אותך". הפתעתי רבה, אבל אני עדיין
מחזירה לך תשובה. אני מסתכלת אל דמותך ומאמינה שהיא אמיתית.
ואז אמא נכנסת לסלון עם דמעות בעיניים ואוכל ביד.
-"איזה יופי דור, פגשת את גיא. הוא הייה חבו הטוב ביותר של
עומר. הוא בא לבקר".
גירשתי אותו מעליי וברחתי לחדר שלי, כי אם אתה לא שם אז אתה לא
בשום מקום.
עכשיו כבר לילה. כשכל האורות כבויים, וכשכל האנשים ישנים, אני
קמה מהמיטה לאט לאט והולכת לחדר שלך.