מה השעה? שלוש. מצחיק שיש לי שעון, עוד לא התרגלתי אליו. הקומה
השישית של התחנה המרכזית, עולם אחר, עולם שלי, עולם חיצוני.
בין "קיוסק התחנה" ל"חזי ובניו על האש", אני לא שייך, "מוזיקת
המילניום", שיר מוכר, שיר מוכר,  רדיו, הרבה חיילים, זה לא
אני, אני רק עובר פה. אני לא אתם, אנשים. אני בכלל לא פונה
אליכם, אני פונה אל עצמי. היי עצמי, מה נשמע? אתה קיים? מזל,
אז יאללה, תזדרז.
פרסומת לסרט חדש,  מל גיבסון. "המותחן הכי טוב מאז "החוש
השישי", באותיות אדומות בוהקות,  האם בן אדם שיצר סרט יכול
לחשוב על היצירה שלו במונחים של "הכי טוב מאז...", זה כמו שאני
אכתוב על אחד הסיפורים שלי "הכי טוב מאז 'משרוקיות' של אורלי
קסטל-בלום"....אלוהים, כמה זבל! האם בן אדם יכול להשוות את
עצמו לאחרים? "אני הבן אדם החכם ביותר מאז ההוא שהיה פה קודם!
נשבע לכם! בואו ותראו!"
משתדל לא להביט בעיניים של מקבץ הנדבות מצד שמאל. אולי ניתן לו
שקל. אולי נעצור עכשיו. בצעד הבא. טוב, אז בפעם הבאה. אני
מיוחד, אני מיוחד. איך אף אחד לא רואה את זה פה? אוי לא, הם
חושבים שאני בדיוק כמוהם! אני לא, אני לא! אתם לא רואים
שאני....ריח של שווארמה!  זה לא מגרה אותך, אתה סתם רעב! אז מה
היה היום בחדשות? המוכר הזה...רכון מעל העופות שלו.....מה הוא
שומע בבית? כמעט וכלום, רק מזרחית....די! צא מזה! אתה אפילו לא
מכיר אותו! אתה לא מכיר פה אף אחד! מדרגות נעות, עוד 20 דקות
כבר נהיה על האוטובוס, עוד שעה כבר בבית, במזגן...לשבת ולשתות
כוס מיץ אשכוליות מול המאוורר הגדול שקנינו בשבוע
שעבר.....לאטום את המוח...להתנוון.....להיות לבד, לשכוח את
התחנה המרכזית. לשכוח. לשכוח. לשכוח.