עולם יקר,
"אם אתה אוהב מישהו לעולם אל תתעלם ממנו.
כשאתה אוהב מישהו זאת אומרת שהאדם שאתה אוהב קיים.
להתעלם ממישהו פירושו : "בשבילי אתה לא קיים"
אם אתה אוהב מישהו ואצלו אתה לא קיים - זה באמת כואב"
(הרב שלמה קרליבך זצ"ל)
אני שונא, שונא, שונא, שונא, שונא משפטים מכלילים שבאים לאפיין
את האדם.
אין דבר שמרגיז אותי יותר ממשפטי "בחורה זה כמו".פחית,
פלורוסנט, הליקופטר,
כל אחד וההתחכמות שהוא מכיר, התחכמות שמתאימה אולי להומור של
ילד בכיתה ד'
אבל בהחלט לא לזה של אדם מבוגר.
ולמרות השנאה שלי להכללות, הרשו לי לפתוח בהכללה שמטרתה,
האמינו לי, לא לזלזל במורכבות של כל אחד ואחד מכם אלא רק ליצור
איזשהו מילון מושגים חדש שיאפשר לנו
להגיע להסכמה בסוף. אני מקווה.
האדם - כל אחד ואחד מאתנו, הוא כמו מכשיר וידאו.
מדי פעם אנחנו מקליטים את מה שאנחנו רואים אל תוך קלטת שהיא
הזיכרון ושזמן ההקלטה שלה מוגבל, אז לפני שנגמרת לי הקלטת,
החלטתי לספר לכם שעשיתי את זה.
ככה זה נראה.
ככה זה מרגיש.
חיים שלאחר המוות.
Format disk ו-enter.
זה מרגיש כמו לדפוק לעצמך כדור בראש, התאבדות של הדור החדש.
להתאבד.(הערה לעצמי : לא משנה כמה פעמים אני אתחיל מחדש
התאבדות תמיד תופיע כאחת המחשבות הראשונות.).ולהישאר בחיים.
חלק ממני מת. נשרף. בידיי. על ידי.
ב-hard disk של המחשב שלי הייתי אני,
כמעט כל הגיג שהגיתי,
כל מחשבה,
כל רעיון,
כל שיר,
כל משחק,
כל מסר ,
כל ערך,
כל מה שהביאני עד הלום
(ושוב, תודה להורי)
לא מאמין שכתבתי עד כה דבר בעל משמעות,
לא מאמין שחייתי עד כה חיים בעלי משמעות,
הכל היה טיוטות.
כמו שילד לומד מילים ורק אח"כ יודע לחבר משפטים.
הרהרתי ברעיון הפורמט.
באפשרות לבנות הכל מההתחלה.
הכל מההתחלה.
הכל התחיל בזה שעצרתי לשאול שאלות כמו :
למה ?
מה האמת ?
שם פגשתי באהבה.
מצחיק, בדיוק מצאתי היום משפט בספר של אושו :
"כשאתה אינך מאוהב, אתה מנסה להוכיח בדרכים רבות שאתה כן.
אתה מביא מתנות, אתה מדבר על האהבה ללא הפסק,
אבל כל המאמצים שלך מורים את ההפך.
אם אתה באמת אוהב מישהו אתה אפילו לא תזכיר את זה שאתה אוהב
אותו. מה הצורך ?
אם האחר לא מבין את אהבתך ללא מילים, לאהבה הזו אין כל ערך.
אם אתה צריך להגיד את זה, זה אומר שמשהו מזויף"
אני אוהב אותה.
אני אוהב אותך.
אם היא לא מבינה את אהבתי בלי המילים האלה.
זה אומר שלאהבה הזו אין כל ערך ?
זה הזמן להיגמל, בינתיים.
הגמילה עוררה בי אלימות, התקוממות.
אני מוכן לוותר על הכל.
מקום מגוריי, מעמדי, חבריי, הרגליי, חיי המין שלי, חיי החברה
שלי, ההיסטוריה שלי,
רק לא על עליה.
היא אמרה לי לוותר.
לא יכול, לא רוצה, לא מוכן,
התקוממתי.
מבפנים בעיקר, אבל זה געש בי. דקר אותי :
איפה את ?
איפה אני ?
לפעמים אני יושב בבית ושואל את עצמי :
מה עכשיו ?
אני לא עייף.
אני לא רעב.
אין לי למי להתקשר עכשיו.
אולי אני אאונן !..
עצמי עונה לי : תכתוב, תכתוב.
קצת מוזר לשוחח עם עצמך, אני יודע,
אבל תבינו, אני גר לבד.
פגשתי מלאך שבא לעזור לי לברר מה תפקידי על פני כדור הארץ.
"מה אתה ?" היא שאלה
"סטנדאפיסט, שדרן, כותב,." עניתי
"תעביר את הכותב להתחלה" אמרה
ואז סיפרה לי שאני מתעתד להוציא בגדול משהו מעצמי
אבל קודם אני צריך לאהוב את עצמי
להגיע למצב שלם
לבנות בסיס טוב
כדי שזה יקרה עליי לצאת מהבסיס היציב שהוא עצמי.
הסכמתי ומייד ביקשתי להביע משאלה,
"אבל אני לא פיה, אני מלאך." היא ענתה,
התעקשתי.
הסברתי לה שלבי לא הכריע את המערכה,
שקראתי וביקשתי ועד כה זה לא עבד,
אולי לבה המלאכי יוכל לעזור,
אם היא תרצה בשבילי,
במקום שבו נפגשים בחלומות.
היא אמרה שתמיד היא תרצה בשבילי
ונסעה.
יצאתי מדירתי הזמנית, במכוניתי הזמנית, ללוויה.
בדרך נזכרתי בקלישאה :
הכל זמני חוץ מהמוות.
צלמי התקשר ושאל לאן מועדות פניי,
אמרתי לו שאני הולך ללוויה, הוזמנתי,
הוא צחק ושאל אם אני יכול לסדר שהשם שלו יהיה בכניסה,
אני חושב שמדובר בעניין סמלי :
הזמינו אותי לעמוד בפני הנצח
זאת הזדמנות לסליחה
זאת הזדמנות לתודה
על מכונית שעצרה לידי קראתי ש-"אין לנו על מי לסמוך אלא על
אבינו שבשמיים",
אבינו בשמיים ?
מה עם אבינו ואמנו על הקרקע ?
מה עם הרגע בו הם נלקחים מאתנו ?
הנאומים היו קורעי לב, חוץ משל הילדה הקטנה שכתבה בחרוזים.
אשתו שאלה למה ?
ובכתה.
וצעקה.
סיפרה לכולם איך הוא היה הופך עולמות למראה דמעה על פניה או
פני אחד הילדים והטיחה לחלל האוויר שאלה : איך זה שהוא נתן להם
לבכות ככה עכשיו ?
ותשובה אין.
דממה.
ואבינו שבשמיים, מה אתו ?
איך הוא נתן לזה לקרות ?
חשתי כאב בלבי למראה דמעותיה ונזכרתי בחסרונה של אהובתי
חשבתי לעצמי על ההבדלים בין הפרידות,
ועל ההזדמנות שעוד קיימת, והסיכוי, והתפללתי, בלב.
איך זה קרה ?
איך זה ממשיך ?
אלוהים, רציתי שתדע :
רוב החיים שלי אני חוזר אחורה למקומות שהייתי בהם כבר לאסוף
דברים שהשארתי שם
והנה אני משתמש בכלים הטכנולוגיים העומדים לרשותי היום לסייע
ליצר ההרס העצמי
שמפעם בתוכי ומביא אותי להוכיח שוב ושוב שלא כל אחד מתאים
להיות חייל,
בטח ובטח לא מי שיורה לעצמו ברגל ומתיישב ללמוד מזה כמוני.
אל תיתנו לנו נשק !
כמוני כמוכם אחיי.
באמת לא צריכים אותנו בצבא.
לא, גם לא צריך בחורי ישיבה,
האמת - בכלל לא צריכים צבא.
מי שמקים לו צבא - מקים לו אויב.
"אשר יגורתי בא לי "
(איוב)
עוד לא !
נאמר כי בצלמו ובדמותו ברא את האדם,
והנה אני, בן אדם שהשארתי מאחור,
שב ומחפש את עצמי.
איפה ?
מכונית חולפת לידי ועליה הכתובת :
"רק אלו הרואים את הבלתי נראה
יכולים לעשות את הלא יאומן".
החיים האלה מוזרים וכשאתה משתגע אתה יכול להתעסק כל היום
בהקשרים.
שאפרסם מודעה ?
"לפרוייקט "אתגר הבנייה" של חיי דרוש".
מה דרוש לי בעצם ?
ממון ?
פגשתי כמה אנשי עסקים.
הם שאלו שאלות, העירו הערות, אנשים רציניים,
סיפרו על אולפן וירטואלי, טלוויזיה מתקדמת,.
כשהם תארו מה שהם תארו שנשמע ממש כמו תסריט מדע בדיוני,
על עולם קרב ובא בו כל צופה שולט בדיוק בחומרים בהם הוא צופה,
עם צילומים של ארבעה תרחישים שונים שבלחיצת שלט נכנסים
לעריכה,
אמרתי באיזה שלב שאני עוד אחזור לצפות בטלוויזיה לפי מה שהם
מתארים,
מה שכבר הפסקתי.
חזון ?
תמיד אני צעד אחד לפניי, אז הנה הוא :
אנחנו הולכים לבנות עיר וירטואלית שהרעיון מאחוריה שכל ההכנסות
של המוצר הזה ישמשו להקמתו בעולם האמיתי, התיישבות חדשה בארץ
ישראל, העתק מדויק של העיר הוירטואלית.
לשם כך עלינו לקבוע את אופיה של העיר, לגייס בעלי עניין
המאמינים ברעיון והמעונינים לבנות ביתם בצוותא וזמן,
דרוש לנו זמן.
לנו ?
כנראה שאני לא מחפש את עצמי, אני חולם לבנות מסגרת.
תגידו שאני לא פרקטי.
לא מעשי.
הרעיונות שלי לא מעשיים.
המחשבות שלי לא יוכלו להתקיים.
OK
אני יודע.
אבל בכל זאת.
בואו נשחק בכאילו.
נדמיין.
ניקח את כל מה שאנחנו יודעים ומכירים, את כל מה שמושרש בנו, את
כל תוצאות החינוך שלנו ונניח הכל בצד.
כל יום מהדהדת בראשי אמרה על רומא,
לפניי המחשב,
מעבד,
מתבודד,
מתמודד,
יושב כאן ובראשי מחשבה,
מחשבה שעלתה בראשי כמה ימים אחרי ההתאבדות האחרונה.
(מה שמוכיח שיש חיים אחרי המוות צריך רק להישאר בחיים ולחיות
אותם)
להפיק את המיטב מהתאבדותי.
מיטב ?
מהתאבדותך ?
על מה אתה מדבר ? שאלתי את עצמי,
עצמי ענה לי : תכתוב.תכתוב.
(עצמי הזה, לא משנה את העצות שלו אף פעם)
בינינו, הנורא מכל כבר מאחורינו.
כך זה נראה.
כך זה מרגיש.
הנה אני כאן,
אחרי שאבדתי, משאיר אחריי מכתב הישרדות.
מכונית נוסעת בראשי ועליה סטיקר :
"אהבה היא כמו זכות קדימה
לא לוקחים - מקבלים"
ברוכים הנמצאים בחיים שלאחר המוות. |