רכבת שלא נגמרת.. אין סוף קרונות מחוברים וקטר אחד שמוביל
אותה.
נסיעות נותנות לי השראה. זה לבד, זה לחשוב, זה לנסות להבין.

עליתי על האוטובוס, קו 380, תל אביב- באר שבע. סתם עוד נסיעה
של כאב אחרי שהלכתי ממך. השעה 15:55, האוטובוס יוצא בעוד חמש
דקות, בנתיים - גשם. "פאק" אני אומרת לעצמי "הוא שוב בוכה."
נהג נחמד כזה שמחייך הרבה מגביר את הרדיו שכולנו נשמע. היה
פיגוע בירושלים. ואשה דתייה די צעירה מתקשרת לבדוק אם הבת שלה
בסדר..היא דואגת.
ואז מתחילות לי המחשבות האלה על המוות. ואם אני אמות, איך
תרגישו? אולי אז יכאב לכם, אולי אז תבינו מה זה כאב
אמיתי..אולי כדאי שאני אמות. אולי זאת תהיה הנקמה המתוקה שלי.
איזה מזל שהזיזו את השעון שעה קדימה, זה נותן אשליה שהזמן עובר
מהר יותר. ארבע בדיוק- מתחילים לזוז.
אני מתחילה להרגיש את העייפות הזאת, ממך, מהחיים. אני מתחילה
להרגיש את העצב, ושוב הדיכאון הזה..
האישה שדיברה עם הבת שלה פונה עכשיו אליי. היא מחייכת, חיוך
אמיתי, לא מזוייף.
-"תראי!" היא אומרת לי, "תראי איזה יופי, קשת בענן!"
אני מחייכת חזרה ומלמלת איזה משהו..."כן...יפה...".
באמת שהיא נראתה מאושרת, וזה עשה לי משהו, אני לא יודעת
להסביר.

"אי שם מעבר לקשת..."

הגשם נפסק מזמן ואני עוצמת את העיניים ונותנת למחשבות לרוץ..
יהיה טוב ילדה..יהיה טוב...