אני מצטערת. באמת.
אני אוהבת, אל תחשוב, אני אוהבת אפילו מאוד.
אבל... כן, תמיד יש אבל, האהבה היא לא אלייך.
אל תבכה, בבקשה. אל תקלל, בבקשה.
תמיד היתה לך בעיה עם אהבה, אני יודעת, אני מכירה אותך, כמו
שאף אחד אחר לא מכיר, אבל אולי מישהו יכיר.
מה? לא. זה לא בגלל מה שקרה. זה לא בגלל שהיית איתה. אני יודעת
שזאת היתה מעידה, זה בסדר, על זה אני סולחת.
איך אני אסביר לך? זה לא בגללך. זה היה עוד הרבה לפנייך. זה
היה שאני והוא רבנו ורציתי להראות לו שאני יודעת לאהוב,
שיודעים לאהוב אותי, שהתגברתי עליו. למרות שכל זה לא היה
נכון.
כן, אתה היית רק הצגה. כל מילות האהבה, הכל הצגה.
למרות שרציתי לאהוב אותך, באמת שרציתי, ורציתי לשכוח אותו,
באמת שרציתי, אבל כמו שאמרת פעם- אהבה לא קובעים. אם אוהבים אז
אוהבים ואם לא אז עוזבים.
אני יודעת שהייתי צריכה לעזוב מזמן, לא לפגוע בך כל כך. אתה
חושב שלא כאב לי להגיד לך כל הזמן שאני אוהבת אותך? הרגשתי רע
אחרי כל פעם שאמרתי, אחרי כל פעם שראיתי איך העיניים שלך
מתמלאות באור, שראיתי שאתה לא פוחד יותר שאני אעשה לך משהו רע,
ולא אפגע בך כמו כל האחרות.
למה אתה לא זורק אותי? אני לא כזאת מושלמת, אפילו במראה לא.
אבל אתה כנראה לא רואה את זה- אתה מאוהב.
אתה חולם עלי בלילות כמו שאני חולמת עליו.
אתה מספר לי איך חלמת על החתונה שלנו. ואני מספרת על החתונה
שאני חלמתי עליה, אבל בחלום שלי לא אתה היית החתן, אבל את זה
אני לא מספרת, כי זה יהרוס את כל החתונה.
הלוואי והיה לי אומץ להגיד לך הכל. אבל אני לא יכולה לשבור
אותך, לא רוצה להרוס לך, וגם לא לי. הרי אתה בחור "נוח", אתה
אוהב תמיד. אתה לא שואל הרבה שאלות, אתה אוהב אותי כמו שאני,
עם כל הכאב שבי, על כל מה שעברתי.
עכשיו אני אשלח את כל זה לים, כמו את שאר המחשבות, גל כחול
יבוא, יתנפץ ויהפך ללבן, ואני אשב שם, עם כל הרגשות הרעות
בתוכי עד שתבוא לשבת לידי, ותגיד שאתה מצטער שאירחת- פשוט היו
פקקים בדרך, תיתן לי נשיקה ותגיד שאתה אוהב אותי הכי בעולם.
ותשאל אם גם אני אוהבת, ואני אענה לך שכן, ורק אשכח להוסיף
שהאהבה היא לא לך.