בועז כפיר נשען לאחור. מרפקיו תחובים בדשא, שרוולי חולצתו
הצבאית מקופלים מעליהם, מסתירים את שלושת פסי הסמל. מולו בניין
המפקדה, מעליו שמש אביבית, על כתפו כומתה ירוקה, כאילו קרפיון
נועז קפץ באוויר, נדחק על תוך כותפתו של בועז כפיר, ומת.
בקצה השני של כר הדשא שלוש מש"קיות מודיעין. שוכבות על בטנן,
משוחחות בקולות חדים, עולצים, מתפוצצים באבחות צחוק. אחת
מכופפת ברכה, כף רגלה מתחדדת מעלה עם גאות צחוקה, נדה אנה ואנה
על גלי השיחה. אחרת נזהרת בחברותיה, בוחנת אותן, משווה צחוקה
לצחוקן. אצבעותיה פוכרות את תלתלי שערה, מרחיקות אותם מפניה,
מסתתרות בהם.
בועז כפיר מתבונן בהן. מחדד אוזניו להציל שברי משפטים, רסיסי
צחקוקים. עיניו מצטלבות לרגעים דקים עם אלו של אחת מהן, עם
חיוכיה, עם דשי חולצתה, שכפתוריה, באור השמש האביבי, ממרים
משהו את החוק הצבאי. המש"קית אינה מבחינה בו, אך מבלי משים
מתחייכות פניה מול הבזקי מבטיו. מתחייכות גם פניו של בועז
כפיר.
שמה ידוע לו. שניהם מעבירים את ימי חיילותם בבניין המפקדה.
כשהגיעה לשם לראשונה, הציגו אותה בפניו. אמרו: "זו מיכל. זה
בועז כפיר." בועז כפיר אמר: "נעים מאד." מיכל חייכה.
לו רק רצה, יכול היה בועז כפיר לקום ממקום מרבצו, לפסוע מצד
אחד של כר הדשא למשנהו, לומר: "שלום, מיכל." או, אולי, "מיכל,
מה העניינים?", או אפילו לחשב צעדיו אל המרווח שבין שלושת
הבחורות, לשכב אף הוא על בטנו, לצחקק, לומר: "מה קורה?". ביום
אביב שכזה, בדשא, בזמן העולץ בין חדר האוכל לבניין המפקדה,
בוודאי שיתקבל בועז כפיר בברכה.
אך בועז כפיר נשאר שעון על מרפקיו, מסב מבטו אל השמש המסנוורת
את עיניו. חום מתלהט בלחייו, בצווארו, בתנוכי אוזניו. כתמים
שחורים מתערבלים בזוויות עיניו. הנה הרחש המוכר מתגנב אליו.
הנה ריח העשן מסתלסל אל נחיריו. הנה הלחש המטביע את צחוק הבנות
בשקשוק מלותיו.
שלהבת לוחשת. שלהבת רוחשת. שלהבת בשולי בועז כפיר מתגעשת. הנה
היא נושפת. הנה היא רושפת. הנה בשולי בועז כפיר משתפשפת. שלהבת
שוקקת, שפתיה חושקת, הנה כל הווייתו של בועז כפיר משתוקקת -
ושקט.
הימים מתארכים. נדמה שרק אתמול הצטנף בועז כפיר במעילו,
תקוותיו עולות ויורדות עם גלי המכוניות, עם הפנסים המתנסרים
בטיפות הגשם, עם ההבטחות המתנפצות בפנסים האחוריים. אך הנה
היום - חולצתו מקופלת מעל מרפקיו, אין שלוליות המאיימות לזנק
עליו מפחד גלגלי המכוניות, ושמש האביב מחייכת אל הפנסים,
הדולקים מכוח החוק הצבאי בלבד.
לידו ממתינה מיכל. כמותו, אינה נענית לנהגים הנוסעים צפונה, אף
לא לאלה הממהרים להגיע לחולון דרך נתיבי איילון. כשהגיעה אל
הטרמפיאדה אמר לה: "שלום." מיכל חייכה ואמרה: "מה נשמע?"
ובועז כפיר אמר שטוב. לאחר מכן פנו בדברים אל הנהגים שהצעותיהם
מפוקפקות: נתניה, אזור, צומת בית דגן.
לבסוף, טויוטה סטארלט צהובה מבטיחה להם את רכבת צפון, ושניהם
מתיישבים במושב האחורי. נוסעים. בועז כפיר משעין מרפקיו על ראש
המושב, מביט מהחלון. מיכל חובקת את תיקה השחור, קצות שערה
נוגעים-לא-נוגעים בגב ידו של בועז כפיר, פניה מוסבות אל החלון
האחר. סביבם מתגלגלים צמתים ורמזורים. צומת הקאנטרי קלאב.
סמינר לווינסקי. אינשטיין. סמינר הקיבוצים. בועז כפיר חושב
מחשבות. הוא קושר בראשו שיחות אילמות.
מיכל חיילת בודדה. אבא שלה הוא הנספח הצבאי בשגרירות באיטליה.
אימא שלה הנספח התרבותי. הצבא מקל את בדידותה בשלוש מאות דולר,
מדי חודש, תמורתם חולקת מיכל דירת שלושה חדרים ברחוב המלך
ג'ורג' בתל-אביב.
בועז כפיר יכול לומר לה: "שמעתי שההורים שלך באיטליה.", או
אולי, "איך זה להיות חיילת בודדה?", או אפילו להרהיב עוז
ולשאול, על אף שהוא יודע את התשובה, כששניהם יוצאים מהמכונית
הצהובה, "את גרה כאן בסביבה?".
אבל אי אפשר. בין האנשים החוצים את הכביש, או אולי אלה היושבים
בחורשה, או אולי אלה החולפים על פניו בתחנת האוטובוס השוקקת,
בוודאי ממתינה לו שלהבת.
שלהבת חולפת כמו עשן פיגולים. שלהבת שוצפת כמו רחש גלים. שלהבת
רוחשת בצעדי בועז כפיר הכושלים. הנה מקצבי נשימתה לוחשים. הנה
שערה הנחושתי נחשים. הנה השתקפותה בשלל האנשים. לרגע שוקטת,
מיד שוב חומקת, הנה כל הווייתו של בועז כפיר משתוקקת - ושקט.
בועז כפיר עומד בתור לאוטובוס, ומתקשה להאמין. לפניו זוג
תיירים, פניהם אדומים, בוערים את שמש ימי האביב הראשונים.
מילים ארוכות בשפה הגרמנית מתגלגלות מהם בניגון מהורהר.
מאחוריו חייל גולני, תרמיל חאקי גדול נשרך לצדי רגלו, לצד
נעליו המהוהות, המאשימות את נעליו השחורות של בועז כפיר על
ברקן.
ולידו - מיכל. כאילו אין דירה ושותפים ברחוב המלך ג'ורג'.
כאילו אפשר, כך סתם, לנסוע באוטובוס לעיר ללא ים. לעמוד ליד
בועז כפיר. להמתין לתיירים הגרמניים שימנו את ממונם. להתנהל
תחת התקרה הנמוכה, במעלה המדרגות, לאורך הקומה השניה, עד המושב
הקדמי ביותר, הצופה ממרום האוטובוס אל אחרוני הנוסעים, המחישים
את צעדיהם, ומנופפים בידיהם לנהג שימתין להם, רק עוד רגע קט.
הנה רחש הדלתות הנסגרות. הנה התגעשות המנוע. הנה הם גולשים
במורד המחלף אל נתיבי איילון. חולפים תחת המחלפים - השלום, לה
גרדייה, קיבוץ גלויות. בחוץ כבר מחשיך. האור בחלל האוטובוס
מתרכך, הופך כחלחל. בועז כפיר תוהה אם להוציא את הספר שנמצא
בתיק שלו. הוא מסתכל במיכל. מיכל מחייכת אליו. בועז כפיר מחייך
חזרה.
הנה הפנייה לאשדוד. הנה צומת גנות. "יש כאן ריח נעים." אומרת
מיכל.
ריח של פרדסים. ריח של הדרים. בועז כפיר מאמץ את עיניו כנגד
החשיכה, אבל לא מצליח לראות עצים. רק מכוניות חולפות. רק ריח
מתקתק, שאיזשהו רמז אפל, רושף, נלווה אליו.
"את לא מריחה עשן?" שואל בועז כפיר.
"לא. ריח של פרדסים. של הדרים. אולי של פריחת השיטה."
בועז כפיר מנסה להרגיע את עצמו. נושם עמוק. העשן ממלא את
ריאותיו. זה רק המנוע של האוטובוס, הוא אומר לעצמו, זו רק שרפת
קוצים בכפר חב"ד.
"שרפה." לוחש בועז כפיר, ומיכל מתבוננות בו, משתוממת, משתתקת.
נוסעים שניהם בשקט. בועז כפיר לא בטוח - האם בשולי החשיכה ראה
דמות אישה מלחשת? את אניצי הנחושת בין המשוריינים החלודים של
שער הגיא? חולשה משתלטת עליו בסיבוב שורש. כוחו תש. "שתבוא
כבר, שתבוא." לוחש בועז כפיר, נואש.
שלהבת בשערי העיר ירושלים בוהקת. שלהבת ברוחות החשכה שורקת.
שלהבת את מחשבותיו של בועז כפיר שוב חובקת. הנה משתקפת בכל
אישה שחולפת. הנה את שלל סודותיה חושפת. הנה נשמת אפו של בועז
כפיר מצטנפת. שלהבת בחשכת הליל בורקת, את שלל סודותיה אל חיקה
שב מלקטת, הנה כל הווייתו של בועז כפיר משתוקקת - ושקט.
בועז כפיר יורד מהאוטובוס הבינעירוני. ירושלים מהרה לשכוח את
השמש שזה מקרוב נעלמה, מתכחשת לכך שכבר הגיע אביב. הקור מכה
בבועז כפיר, והוא רוכס את המעיל הצבאי עד הצוואר. ממצמץ בעיניו
כנגד עיטוש שהתגנב אל אפו, אך מסרב לצאת. ממצמץ בעיניו מול
מיכל, שמחייכת שוב, אדישה לקור בסוודר ירוק של חיילות.
קבוצה של בחורים חרדים עוברת סביבם. היידיש הסתומה נפסקת
כשבועז כפיר ומיכל בתוכם, ואח"כ נמשכת, בנימה של תוכחה. בועז
כפיר מסתובב אליהם, ומצטלב בעיניהם הכעוסות, הנוזפות. כאילו גם
הם לא שמו לב שכבר הגיע אביב.
התחנה של קו שש עמוסה באנשים. נשים מבוגרות עם סלים, עמוסים
בסחורת שוק מחנה יהודה הסמוך, נעות באי-שקט, ממקמות את עצמן
לקראת בואו של האוטובוס. שני ילדים בז'קטים מעור שחור, שערם
מבריק, משוח לאחור, מדברים בטלפון נייד. קולותיהם רמים, צחוקם
קשה.
חבורה של נערים ערביים מגיעה מתוככי השוק, אחד מהם נושא ארגז
קרטון עם ככר לחם גביעי אשל, וקופסת מרלבורו, אדומה-לבנה.
ארבעתם מעשנים. זה שנושא את הארגז עושה זאת במיומנות גדולה,
שואף ונושף את העשן כשהסיגריה כל העת בין שפתיו. שותק. חבריו
מתווכחים בערבית. צועקים על זה שנראה צעיר יותר. מנופפים מולו
בזרועותיהם. דוחפים אותו.
"אתה חושב שהם מסוכנים?" שואלת מיכל.
"לא." עונה בועז כפיר, משתומם שמיכל מחכה אף היא לקו שש, מהסס
לשאול. היה עליו לשאול אותה עוד קודם, בתל-אביב, לאן פניה
מועדות. יכול היה לשאול: "איך זה שאת נוסעת לירושלים?". בוודאי
היה מצליח לקשור עמה שיחה בצורה זו. יכול היה לומר לה: "מה
בחורה כמוך עושה במקום כזה?", או אפילו - "רוצה לצאת לסרט?".
אולי הייתה מסכימה.
משהו בתוכו מתקומם. אולי בכל זאת ישאל? בוודאי יראה מטופש
בעיניה, שהתמהמהה, אבל אולי בכל זאת ישאל? בוודאי יש לה
תוכניות וסידורים, שלשמם באה לירושלים, אבל אולי בכל זאת
ישאל?
אך הנה, בעיקול הכביש מגיע קו שש, פנסיו מסנוורים את בועז
כפיר, מקפיאים אותו לרגע, כמו חיה נפחדת, כמו שועלה על מסילת
רכבת. הנשים עם הסלים מסתערות קדימה, ממלאות את מעלה המדרגות
של האוטובוס. ביניהן מבצבצים הראשים המשוחים בג'ל ועננות עשן
המרלבורו.
ואולי עוד משהו? תלתל נחושת בין עננות העשן? עיני הלהבה מבעד
זגוגית החלון? מי היא זו אשר נענית לדרישת הנהג, ומתקדמת
מירכתי האוטובוס אל אחוריו?
שלהבת חלומות נעורים חתומים. שלהבת סודות האורים התומים. שלהבת
תעתועי בועז כפיר ההומים. הנה מגע עור פניה הרך. הנה הבל בשר
שפתותיה נחרך. הנה בועז כפיר בדמדומי דמיונו נשרך. היכן החרדה
הנוסקת? היכן שעת השין השורקת? הנה כל הווייתו של בועז כפיר
משתוקקת - ושקט.
בועז כפיר מבולבל. הוא חש שהלחש משובש. יחד עם זאת, שלהבת
קרובה מאי-פעם. אהובתו הדמיונית, האדמונית, הדמונית, שאם רק
ירצה בה מספיק, תופיע ותתממש.
לאור פנסי הרחוב פני האנשים מתגלים אליו, כבויים. כל האנשים
שאינם שלהבת. רוח שורקת, מטיחה בו רסיסי גשם. חתולים מזנקים
מגדרות הבתים אל תוך מכלי האשפה. ולצדו - מיכל.
הקור הירושלמי כאילו טווה קורים של קרבה ביניהם. על אף אילמות
נסיעותיהם. בועז כפיר חש שיוכל לספר לה דברים. להצביע על
הבניינים שבצדי רחוב עמק רפאים. לומר: "הנה, כאן בית-הספר
היסודי בו למדתי". מיכל בוודאי תשמח בחוט דק של קרבה. אולי
יאמר: "כאן אכלתי פעם ראשונה סושי." ויציע לה שיכנסו. אולי
אפילו יחשוף צפונות ליבו. יעברו ליד חצר המפויחת משרפת קוצים
ישנה, ובועז כפיר יאמר: "כאן כמעט וראיתי את שלהבת."
במקום זה, בועז כפיר מצביע על הבית שמעבר לפסי הרכבת, ואומר:
"שם אני גר."
"לשם אתה הולך?" שואלת מיכל, זיק של שובבות מרצד בעיניה.
בועז כפיר מביט בה. קצת משתומם. קצת חושש. "לאן את הולכת?" הוא
שואל.
"בעיני יש משהו מרגש בפסי רכבת." לוחשת מיכל. "בוא ניגש."
מרחוק מהדהדת צפירה של קטר. מחסומי הדרכים מורדים. שקשוק
הקרונות מרעיד את המסילה.
בועז כפיר בין פסי הרכבת. מיכל שמה את ידה בידו, והוא נעצר.
האדמה תחתם נעה באי-נחת: שקשוק הקרונות. צפירת הקטר.
מיכל מלטפת את לחיו של בועז כפיר, שולחת ידה אל עורפו, מרכינה
אותו אליה. אור פנסי הרחוב מבריק בשערה של מיכל, נחושתי. עיניה
מרצדות בירוק וכחול, מתרוננות. הקטר שוב צופר. שקשוק הקרונות.
שפתיה של מיכל מתקשתות. נשימתה מקשה את נשימתו. עשנה. מתוקה.
חרוכה. שורפת.
הנה היא שואפת. הנה היא נושפת. הנה את עורפו של בועז כפיר
מכופפת. הנה הקטר צופר. הנה הקרונות משקשקים. הנה מיכל ובועז
כפיר מתנשקים.
שפתיו של בועז כפיר נחרכות. נשימתו נעתקת. נשרפת. ואף על פי
כן, הוא אינו מסיט את ראשו. חובק את שכמותיה של מיכל. מטביע
אצבעותיו בשערה הבוער. האדמה תחתיו רועדת. פנס הרכבת הגדול
שוטף אותם באורו הבהיר, המתריע. צפירת הקטר מחרישה את אוזניו,
חדה, תכופה, נואשת. ועדיין שלהבת מבוששת. עדיין מיכל חוששת.
כישוף הלהבה הלוחשת.
הכאב בלתי נסבל, אך הכרתו של בועז כפיר נפרדת. אצבעותיו נשרפות
בשיער הנחושת המלובנת. ריאותיו בוערות מחוסר אוויר. שפתיו
מתפוקקות, קרועות, מדממות.
הכרתו נפרדת, רגועה. שלהבת כבר קרובה מאד. אם לא היה כה סחרחר,
אם היה אוויר בריאותיו, אם עוד היו לו שפתיים, בוודאי היה קורא
לה. היה צועק, כמו שכולם לפעמים צועקים: "שלהבת! אני אוהב
אותך!".
גופו מתעכל בכאב הבלתי נסבל. ראשו סחרחר מחוסר חמצן והריח
המתוק של הבשר הנחרך. ראייתו מתערפלת. אוזניו מתחרשות משאון
הרכבת.
לא עוד מתעכבת.
הנה. שלהבת.
בועז כפיר נשען לאחור. מרפקיו מתחפרים בחול הלח. עיניו
מתבוננות מעלה, בכוכבים. בירח, שמתווה שביל זוהר אל האופק.
כפות רגליו יחפות. אדוות הגלים לוחכת אותם, ומסתלקת בביישנות.
ראשה של מיכל שעון על חזהו, עולה ויורד עם נשימותיו. שערה שוב
שחור. קריר ולח בין אצבעותיו. נשימותיה קלות.
רסיסי המאורעות האחרונים צפים בזיכרונו של בועז כפיר, אך הוא
לא מצליח להרכיב מהם סיפור שיוכל להאמין בו. "איך הגענו לכאן?"
הוא שואל את מיכל.
"אני לא יודעת."
"איפה אנחנו נמצאים?"
"אני לא יודעת."
"אז מה נעשה?" שואל בועז כפיר, ומפסיק לרגע ללטף את מיכל.
היא מסתובבת אליו, משעינה את חזה על חזהו, ומנשקת אותו על פיו.
"ראה כמה יפה כאן."
בועז כפיר מסתכל סביב, בכוכבים, בירח, בגלי הים, ומבין שהיא
צודקת.
לא צריך לפענח כל חידה חמקמקת.
הרי לכך כל הווייתו משתוקקת.
ושקט. |