'הגאולה תגיע בעת שנישן' אמר פעם גרמני אחד. וחברו הוסיף 'כי
בעת ערותנו, לא נדע להבחין בין ימיננו לשמאלנו.'

רחל יעקובי נולדה למשפחה מסורתית במושב ס- השוכן בגליל הצפוני.
בגיל 7 קמה ממיטתה באשמורת הלילה השניה ויצאה בשנתה אל הרחוב
שטוף הגשם. יחפה ולבושה בכותונת לילה פסעה בגשם השוטף כמעט
כשעה עד שנהגי מכונית חולפת השימו ליבם לילדה התועה ולאחר
שהכירו בה את רחל הקטנה, הבת הצעירה של משפחת יעקובי, החזירו
אותה לביתה. רחל לקתה במקרה קשה של דלקת ריאות וכמעט שלא
התאוששה ממחלתה במשך זמן ארוך ומתוח. כשהחלימה לבסוף, 3 חודשים
לאחר אותו לילה סוער, בירכה המשפחה על הנס שקרה לה והרימה
תרומה נכבדה לבית הכנסת המקומי שם התפללו המתפללים לשלומה של
הילדה הקטנה בכל אחת מהשבתות שחלפו לאחר המקרה.
רחל גדלה להיות נערה חסונה ויפת תואר. היה לה שער חום כהה
שהגיע עד לישבנה, תווי פנים נחושים וגוון עור חום עמוק. היא
הייתה נערה עקשנית, דעתנית ולעיתים קשה לחינוך. בבית הספר
הייתה תלמידה בינונית ומעלה. באמונותיה הדתיות הראתה פרגמטיות
הגיונית, ולמרות שהקפידה למלא את חובותיה למשפחתה, הרי שלא
הציגה מצידה אדיקות יוצאת דופן מעולם.
בגיל 15 כשחלפה פעם עם אביה דרך הכפר הערבי פ- השוכן בקרבת
המושב ס- התפלאה לראות דרך חלון המכונית נערה שממדי גופה, תווי
פניה וכל הקשור במראה דמו לשלה באופן מפליא. היא שתקה ומעולם
לא סיפרה לאדם על המקרה שכעבור זמן קצר גם נשמט מזכרונה. שם
הנערה היה בשמת.
כשרחל התגייסה לצה"ל שובצה ליחידה קטנה של פיקוד העורף בקרבת
מקום למושב ס- והייתה שבה מדי יום בשעה 16:00 מהשירות במשרד.
בגיל 19 הייתה רחל עדיין בתולה ולא התנסתה מעולם בקשר רציני.
משום מה לא הראתה זו מעולם עניין מיוחד בגברים ובחברתם. היא
גדלה בבית עם שלוש אחיות גדולות ואבא שישב עם כיפה סרוגה מול
מבט לחדשות ולגם מפחית פושרת של בירה מכבי. את פיו פצה בדר"כ
רק על מנת לחלק פקודות. היא לא אהבה גברים וזה היה מובן בהחלט.
גם הוריה לא לחצו עליה. הם הניחו לה להיות הילדה הנורמלית
בהחלט שהיא הייתה. והיא הייתה ילדה נורמלית בהחלט, מלבד עניין
הסהרוריות, כמובן. כי סהרוריות זה לא עניין פשוט, וגם עם הבנים
זה מסבך את העניינים, עובדה שהוסיפה אולי לחששותיה של רחל מבני
המין השני ומתגובתם כשיראו אותה בשנתה, מנסה להתרומם ממיטתה
ורצועות עור המותקנות אל המיטה בולמות אותה מתנועה. פניה
הישנות ביטאו תמימות ותשוקה עצורה ברגעים האלה שנשנו כמעט מדי
לילה בהיותה לבד בשנתה.
כל ערב הייתה אמה של רחל כובלת אותה למיטתה ומעניקה לה נשיקת
לילה טוב. וכשהייתה רחל מביטה בפניה של אמה הייתה מזהה שם את
רחמיו של מלאך פצוע שהעביר חייו בהתגוששות חסרת קץ. היא הייתה
מתביישת בעצמה ברגעים האלה ולאף אחד לא היה מותר לבקרה או
להביט בה מרגע זה ועד שהתירה אותה אמה בבוקר שלמחרת מכבליה.

ערב קיץ הביל אחד יצאו הוריה של רחל לבלות בחתונה. לפני שיצאו
הבטיחו לחזור עד השעה אחת עשרה. רחל שנשארה לבד בבית צפתה
בשעשועון מזל בערוץ השני ועם חלוף השעות וגלגוליו המרובים של
גלגל המזל המסחרר, החלו גם מחשבותיה להתגלגל בציפה נעימה.
עיניה כבדו עליה ולאיטה הציפה אותה שינה שלווה.
בסביבות השעה אחת עשרה התרוממה מהספה. לבושה במכנסי טרנינג
ונעולה בנעלי ספורט אדידס לבנות פתחה את דלת חדר המגורים
ושקועה בשינה עמוקה יצאה את מפתן ביתה לרחוב המושב הריק.
בצעדים מדודים אך בטוחים, בעינים מזוגגות ופקוחות לרווחה עשתה
דרכה במורד הרחוב ללא שאחד מהנוסעים בהמכוניות החולפות ישים
ליבו אל העלמה הצעירה והתועה. (וכאן אולי המקום לציין כי דבר
מחלתה של רחל היה סוד משפחתי ולא נודע אף לחברותיה הטובות
ביותר של רחל.) משונים היו צעדיה, כי מעולם, אפילו כשהייתה
ערה, לא הראתה החלטיות כזו בהליכתה. אולם עכשיו, כששוחררה סוף
סוף מכבליה, ידעה את דרכה כאילו ציפתה כבר שנים ארוכות לצאת
אליה, כאילו דרכה בה כבר פעמים רבות.
ורגליה נשאו אותה דרך דרכי העפר, החוצה מהמושב ס- והלאה לאורך
הכביש המתפתל, לצד שדות הסביבה, בחשיכה מופצת האור של ליל הירח
המלא, עד שהגיעה לכפר הערבי פ- הסמוך ליישובה, שם תעתה מעט בין
הבתים. היא שוטטה מעט בסמטאות החשוכות של הכפר לצדו חלפה כבר
פעמים רבות לאין ספור ואותו לא ביקרה מעולם ולבסוף נעצרה ליד
מפתן אחד הבתים. בלי לנקוש על הדלת או להרהר רגע נוסף תפסה
בידית הדלת וסובבה אותה. הדלת נפתחה ורחל נכנסה את הבית החשוך.
גם שם, לאור הירח העמום שחדר דרך החלונות הרחבים, מצאה דרכה
באפילה ופסעה לתוך חדר השינה שדלתו פתוחה.
במרכז החדר עמדה מיטה זוגית. רחל יכלה לחוש נוכחות נוספת בחדר.
היא עמדה לרגע בפתחו של החדר האפל כחוככת בדעתה, עד שלבסוף,
בהחלטיות מפתיעה התיישבה על מרגלות המיטה והשחילה עצמה מתחת
לשמיכה. לצידה הרגישה כעת גוף נוסף וחם. הגוף החם, גופו של
גבר, ללא ספק, נהם משהו בקול מהומהם והושיט את זרועותיו להקיף
את גופה. כשחש בלבוש שכיסה את גופה נהם עוד משהו. הוא התרומם
מכרו, חלץ את נעליה והחל להפשיט אותה מבגדיה. רחל לא הראתה כל
סימן להתנגדות. הדקות חלפו ושני הגופות הערומים היו חבוקים אחד
לשני בחיבוק אמיץ. ידו של הגבר נעה על גבה החלק בליטוף והוא
לחש לה מילות אהבה בשפה זרה ואמיצה. ורחל המפנה לו את גבה
מלהיטה אותו עוד יותר בשפת גופה החולמנית. בחשיכה אפשר עוד
לשמוע מילות אהבה ותחינות בשפה הערבית, ידו של הגבר כבר עושה
דרכה על בטנה, מלטפת את חזה, מעבירה אצבע רגישה על פטמתה,
ולאחר מכן מדלגת ועושה דרכה באיטיות דרך ברכיה, ירכיה, אגנה,
ישבנה ולעבר איבר מינה המנומנם. היד הזרה עושה כבשלה בגוף הישן
של הבתולה הצעירה, וזה מתעורר בשנתו ומגיב באיטיות: הלחות
מחלחלת לאיטה דרך הרקמות והשפתיים הוורודות; איברי הדם הרגישים
מתנפחים בעדינות. גם גופו הגדול של הגבר מגיב אליה, סמוך לגבה
מתנפח איבר מינו, ומתחכך לאיטו על צד גופה. הוא נוהם והיא
גונחת קלות בשנתה.
'בשמת' הדהדה הגניחה בחלל החדר האפל כשחדר אליה במספר תנועות
עדינות אך בטוחות. ולמרות שהגבר מופתע מצרותה הפתאומית של בת
זוגתו הוא אינו מוותר, ואולי הוא אפילו מרוצה, והוא אינו משים
את ליבו אל הנוזל האדום השותת הנוזל במורדות ירכיה.
והוא לוחש את שמה בקול נעים ועדין: 'בשמת' הוא לוחש. 'למה חזרת
מאוחר, בשמת?'  הוא שואל. 'דאגתי לך. אמרת שתחזרי מוקדם יותר.
חיכיתי לך.' והוא נע בתוכה באיטיות ובבטחה בעודו מדבר. אבל רחל
אינה עונה תשובה.
והוא נשכב עליה, מרתק את איברו לקרבה, מדמים מכונת גופו הענקית
על גבה ומלטף את שיערה הנשפך על העורף ונח עליו בכבדות עייפה.

ושוב הוא נע, חופר ודוהר בתוכה. והוא מגביר קצבו ומהירותו עד
שהוא בא על סיפוקו, ובשמת שלו, רחל הישנה, שוכבת תחתיו, והוא
מחלץ עצמו מתוכה ונותר כשגופו מסוכך עליה מלמעלה.
'בשמת.' הוא אומר.

וקשה היה לדעת הפתעתו של מי הייתה רבה יותר כשהתעוררו למחרת
בבוקר השניים, זו שמצאה עצמה במיטה זרה בחדר זר עם גבר ערבי או
זה שמצא בתוך זרועותיו שאחזו אמש בבשמת אהובתו, נערה יהודיה
זרה וערומה הדומה דמיון מופלא לאהובתו.
רחל הייתה הראשונה להבחין שמשהו אינו כשורה. היא פלטה קריאת
נרגשת בעברית ומהרה לפול לעלפון, עוד לפני שהצליחה לחלץ עצמה
מזרועותיו של מוחמד. הבחור המופתע שכוחו עוד עמד לו גם לאחר
ההלם הראשוני, שכח אפילו מבשמת שלו ומיהר להלביש ולטפל בנערה
שנחתה במיטתו. היא התעוררה לאחר מספר דקות, מוחמד המודאג רוכן
מעליה.
'את בסדר?' שאל בעברית במבטא ערבי קל.
רחל הביטה בו בעיניים חוששות ולא מאמינות.
'מי אתה?'
'אני מוחמד. אני גר כאן. מי את?'
'אני רחל יעקובי. אני... איך הגעתי לכאן?'
'אל תשאלי אותי. אני ראיתי אותך פעם ראשונה היום בבוקר.'
רחל שעיניה גלשו על החדר הקטן ונתקלו בסדין המוכתם היישירה
אליו לפתע את עיניה.
'אנחנו שכבנו, נכון?'
מוחמד השפיל את עיניו.
היא פרצה בבכי. 'אני לא מאמינה שזה קורה לי.'
'חשבתי שאת בשמת... אשתי... את נראית בדיוק כמוה. הפנים שלך...
הגוף שלך...' גמגם והשתתק במבוכה.
'אישתך לא פה? איפה היא?'
'אני לא יודע.' הוא אמר. 'אין לי מושג איפה היא. היא הייתה
צריכה להגיע אתמול בערב. אני מאוד דואג.'
'אני סהרורית' אמרה.
'מה זה סהרורית?' הוא שאל.
'אני הולכת בשינה. אני באתי לכאן מתוך שינה.'
'כמו בסרטים המצויירים?'
היא הנהנה.
'אני חייב להתחתן איתך.'
'על מה אתה מדבר?' בקולה הייתה יותר מתדהמה.
'אני פשוט חייב. אם את לא רוצה, אז לא נעשה את זה. את יהודיה,
את לא מוסלמית. אבל אם את תרצי אני חייב להתחתן איתך, אחרי
שלקחתי לך את הבתולים.'
'טוב, אני לא רוצה, זה בסדר.' היא אמרה ושלבה את ידיה.
'את רוצה ללכת להתקלח?'
'אני לא יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה לחזור הביתה. הם יהרגו
אותי.'
'מאיפה את באה?'
ורחל סיפרה לו שהיא באה מס- ושהיא בת למשפחה חצי דתיה. היא
ביקשה להשאר אצלו עוד קצת, עוד כמה שעות. היא לא יכולה לחזור
כרגע, היא לא יכולה לעמוד מול ההורים שלה. ומוחמד אמר שהוא
צריך לדווח למשטרה על ההעלמות של בשמת. הוא יצא מהבית והיא
נשארה, והביטה על תמונת החתן והכלה שהייתה תלויה על הקיר,
וזיהתה את עצמה לצדו של מוחמד, נערה הדומה לה בצורה מושלמת עד
כדי פלא. וכשחזרה המכונית הלבנה ואיתה מוחמד, בקושי יכלה רחל
לזהות את האדם שעזב את הבית כשלושה רבעי השעה קודם לכן.

היא ישבה בסלון ובהתה בקיר כשהוא נכנס. הגוף הגדול שלו נעמד
כמו אבן במרכז החדר וכשראה אותה פרץ בבכי אדיר וזועם כמותו לא
ראתה מימיה.
היא הביטה במבט יציב בענק המייבב ולא זזה לאורך דקה ארוכה, עד
שלבסוף, בחשש אדיר חקרה אותו לפשר עצבונו.
'בשמת מתה.' אמר ולא הפסיק לבכות.
הספיק לו להעיף בה מבט מהיר כדי לאבד את כל מעצוריו. הוא הסתער
עליה בכל כובד גופו, מנשק את פניה וצווארה. 'בשמת?' קרא. 'את
חיה, נכון?' הוא אמר זאת בערבית. היא לא הבינה דבר.
לרגע קל נרתעה, ואז, כאילו חוששת לעמוד בדרכו של הזעם והכאב
הקדושים נתנה עצמה בידיו. לא עברו רגעים רבים והם היו שוב אחד
בזרועותיו של השני, אלא שהפעם היו שניהם ערים ובוכים והוא חדר
לתוכה וקילל בערבית ולחש לה באהבה והיא בכתה ונישקה אותו
ובכתה.

'את צריכה ללכת, אני צריך לבוא איתך. הם קוברים אותה עכשיו.'
'הם קוברים אותה? למה אני צריכה ללכת?'
'כי הם קוברים אותך. הם חושבים שזו את. אפילו לא הגעתי לתחנת
המשטרה. ברדיו הודיעו בחדשות של אחת עשרה שנהרגת בפיגוע ירי.
המבצעים לא ידועים.'
'המשפחה שלי חושבת שאני מתה? איך?'
הוא שתק זמן ארוך. 'אם הגופה לא במצב כל כך טוב, הם יכלו לטעות
בזיהוי.' קולו נשנק.
דמותה קרסה באובדן כוחות על הסדינים ספוגי הדם.
'אלוהים! עכשיו אני אמורה להופיע ללוויה של עצמי.'
הוא, כלא שם לב למילותיה, ליטף את גבה הערום. 'בשמת.' שמעה
אותו לוחש.
'אתה בא איתי, נכון?'
הוא הנהנן. אחר כך הרים חולצתה מהרצפה וכיפתר אותה מעל שדיה
הערומים.
וכשיצאו מהבית מחובקים, לא ידעו השניים מי מהם מחזיק את משנהו,
והשכנים שראו בהם את מוחמד ובשמת אפילו לא שמו לבם שמשהו השתנה
בזוג האוהב ובירכו אותם בערבית באדיבות שאננה.
היא נכנסה לתוך האוטו. היה לו ריח אחר מהריחות שהיא הייתה
רגילה להם במכוניות של אביה וחבריה. לא טוב יותר או רע יותר;
אחר. הרדיו שנפתח על תחנה ערבית השפריץ עלי זרמים סוחפים של
מילים סוערות. היא נזכרה כיצד דיבר אליה היום כשתינה איתה
אהבים והתענגה על ההברות הגרוניות והלוטפניות.

בנסיעה שתקו. הוא לא הסיט לרגע מבטו מהכביש.
'אני מצטערת.' אמרה לפתע.
'אני יודע.' אמר. 'תודה.'
'אתה חושב שזו הייתה טעות?'
'היום כבר אין בעולם הזה טעויות, או אולי יותר נכון, הכל פה
טעות גדולה. איך מישהו יכול בכלל להרוג ילדה בת 19 לא בטעות?
אני לא תופס את זה.'
'אתה חושב שהם חשבו שזאת אני? הם רצו להרוג אותי?'
'אותך? בתור יהודיה, כאילו? אולי. מה זה משנה? אבל חסר היום
כבר פעילי טרור יהודים? גם זה יכול להיות. אני לא יודע מה הם
חשבו. זה גם לא משנה. אני רק לא מאמין שאני נוסע עכשיו להלוויה
של בשמת בבית קברות יהודי.' הוא צחק בעצבנות.
'אתה לא צריך לחשוב שזה ההלוויה שלה. אני ראיתי את התמונה שלה.
אני אשתוק ואתה תחשוב שהיא פה לידך.' היא חייכה אליו במתח
ותקווה והניחה את ידה על ברכו. הוא לא הביט עליה.
'אם אתה רוצה אני יכולה להשאר איתך עוד קצת. אם אתה חושב שזה
יעזור לך.'
הוא שתק מספר רגעים ארוכים.
'אני רוצה.' אמר לבסוף.
'גם אני רוצה.' היא חייכה אליו.

במגרש החניה של בית הקברות יכלה לראות את המכונית של הוריה ואת
שורת המכוניות הצבאיות של הקצינים מיחידתה. קבוצת גדולה של
חיילים וחיילות צעדה ליד האלונקה מכוסת הסדין ולצידם קבוצה
מצומצמת יחסית של בני משפחה. היא יכלה לשמוע את הבכי של אמא
שלה. ידה בידו של מוחמד, פסעו השניים בקצב מהיר לאורך שורות
הקברים, מנסים להדביק את התהלוכה האבלה.
הייתה תדהמה, גדולה מכדי תיאור, ואחר כך הייתה מבוכה, ושמחה,
ופליאה. הרבה מבטים הופנו למוחמד שרבים ניסו לנחש את תפקידו
בסיפור, אבל רחל לא הרגישה שמץ של בושה. לא על הבתולים האבודים
שלה ולא על כך שהעיניים שלה אדומות והיא מחזיקה ידיים עם ערבי
מכפר פ-.
היא חיבקה את אמה ואת אביה, הציגה בפניהם את מוחמד והסבירה
שהגופה היא גופת אשתו המנוחה. כששאלו לפשר העניין, הבטיחה
להסביר, אבל קודם כל היא צריכה לחזור ולעזור למוחמד. מוחמד
אפילו לא טרח לגשת לגופה, הוא ידע שזו בשמת שלו.
ולפני שמישהו הספיק או העז להגיד משהו, פסעו השניים לבדם כלאחר
שבאו את שדרת האורנים שבפאתי בית הקברות, ולחבורה הנכבדה לא
נותר עוד אלא להוביל את הגופה הזרה כלאחר כבוד חזרה לבית
הלוויות.

את הלילות הבאים בילתה ב-פ. הזרועות שלו, שהקיפו את גופה, שמרו
עליה מלתעות בדרכה. וכעבור פחות משלושה חודשים, בליל סתיו
קריר, נישאו השניים בחתונה מוסלמית בבית משפחת חאלד, ולמרות
מחאותיהם הרפויות של חלק מבני המשפחה הגיעו כולם לחתונה.
מבחינתה של רחל לא היה כאן מקום לשאלה. היא הייתה שייכת לאיש
הזה, כך היא ראתה את זה וכך גם אמרה להוריה הנדהמים מגודל
השינוי שהתחולל בביתם הצעירה. אולם רחל לא התאסלמה. היא אומנם
חגגה את החגים המוסלמים, אך היא גם הקפידה להמשיך ולקיים את
החגים היהודים כהלכתם, ודומה היה שלא לזה ולא לזה היה בעיניה
משמעות גבוהה יותר מזו של מסורת, שערכה היה בעיניה כמובן גבוה
מאוד. אמונתה דמתה לעיתים לאמונת שתי הדתות, לעיתים לדת חדשה
ולעיתים לזכרון על עולם טרום דתי שנשכח. בתחילה אומנם הוסיפה
לשרת בצבא, אולם לאחר מעט יותר מחודש, כשנודע על הקשר הרומנטי
שלה עם הערבי מ-פ, הוחלט לשחרר אותה מהשירות. הם לא רצו לקחת
סיכונים ולה זה לא היה אכפת, כל עוד היא עם מוחמד. הקשרים בין
תושבי שני היישובים השתפרו גם הם לאחר המקרה. משפחת יעקובי
ומשפחת חאלד הפכו למשפחות ידידות קרובות, ומעבר לכך חבריה של
רחל הפכו לפתע למכריהם של מוחמד וחבריו ולהפך. לא קרה שם שום
דבר דרמטי בעיקרו, אבל משהו קטן השתנה. והחשוב ביותר אירע,
אחרי הכל, ששה חודשים לאחר החתונה, כשקיבלו השניים את בנם
הראשון אברהם.