לא היה לי איך לחזור הביתה. למרות החשש נאלצתי לחזור באוטובוס.
עליתי לאוטובוס והתישבתי מאחור. לאחר כמה תחנות עלה אדם מוזר
לאוטובוס. היה לו מבט מפוחד אבל נחוש. הוא נשא איתו מזוודה
שחורה והתישב כמה כיסאות לפניי...
האוטובוס החל לנסוע ופתאום הבחנתי בתיקתוק חלש, מין קול מצפצף
בקצב מהיר וקבוע. לא הצלחתי להבין מאיפה מגיע הקול, אבל מיד
ניזכרתי באותו אדם שעלה לאוטובוס לפני שניות ספורות, לפני שהחל
התיקתוק. אותו אדם שממנו נובעים החששות שלי מאוטובוסים...
נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי חסר אונים...

דמויות ואנשים מחיי צצו לי לראש, משפחה וחברים - חשבתי על הצער
שייגרם להם...
כל ההתנסויות שציפיתי להן.... עכשיו אני לעולם לא אדע מה היה
יוצא ממני בעתיד, מה יכולתי להשיג, כל הדברים שציפו ממני,
ועכשיו אני אהיה הנקודה הרגישה במשפחה שיהיה צער לכל מי שייזכר
בי...
באותן שניות הרגשתי שהכל נגמר, בעוד רגעים ספורים אני אמצא
מפוזר בחתיכות על הכביש. כולם ידעו על זה בחדשות של היום...
התיקתוק לא פסק. התייאשתי, וחשבתי לעצמי "זה הסוף".

באותו רגע ממש שבו אבדה כל תקווה, האוטובוס פנה ימינה והציפצוף
פסק.