אתמול בלילה, כששכבתי במיטתי, שמתי את ידיי על החזה. יכולתי
להרגיש כיצד האיש שבלב מנסה להיחלץ החוצה, מנסה לקרוע את שרירי
הלב שהיו חזקים מידי בשבילו. יכולתי לשמוע אותו זועק לעזרה.
המסכן הקטן, צריך לטפל בכל כך הרבה מערכות: שסתומים, לאותת לדם
לאן הוא צריך לסוע, וכל זה בזמן שהוא עובר כל הזמן בין שני
חדרים. אפשר לחשוב שיש לו 8 ידיים.
שכבתי וחשבתי כשלפתע הטלפון צלצל. זינקתי מהמיטה בתחתוניי
ורצתי במעלה המדרגות. מסכן האיש שבלב, הדם זורם עכשיו במהירות
עצומה והוא צריך לעשות עכשיו את משימותיו מהר יותר ויותר:
לפתוח ולסגור את השסתומים, לכוון ולסדר את הדם שהתנגש בדפנות
הלב (ואומרים שהתנועה בארץ משוגעת). הרמתי את הטלפון כשמצידו
השני יכולתי לשמוע את קולה של טל. דמי החל לזרום מהר יותר. מזל
שהאיש שבלב חרוץ מאוד, ולא מחליט פתאום באמצע העבודה לנוח כמו
האיש שבלב של סבתא.
פתאום מאיה החלה לבכות. שאלתי מיד מה קרה, אך היא החלה לכעוס
ולצרוח. הלב כבר כואב, והאיש שבלב כבר לא עומד בעומס.
פתאום נפלתי על הרצפה הקפואה והתחלתי רעוד מקור. עכשיו הדם
זורם באיטיות, והאיש שבלב יכול כבר לתפוס אויר ולסדר נשימתו.
אבל אסור לו לנוח, מסכן, הוא צריך לפעול כל הזמן.
האיש שבלב, כל כך קטן ובודד. אולי אקיז מעצמי מעט דם כדי שיוכל
לנוח לעכשיו, אולי אחתוך קרוב יותר לוריד כדי שיוכל לנוח לעד? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.