[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








פרק ה' - הליצן השוטה

יוני התעורר ארבעים דקות מאוחר יותר מהרגיל. כנראה ששכח להדליק
את השעון המעורר אתמול, כאשר חזר הביתה. הוא מיהר, אבל בכל זאת
איחר בעשרים דקות לשיעור. השיעור כבר התחיל, יוני החליט לא
להיכנס לכתה עד ההפסקה והלך להסתובב בבית ספר.
יוני נכנס לספרייה, לא היה שם אף אחד שהוא הכיר, הוא המשיך
והגיע לאולם ספורט, הדלתות היו פתוחות ואפשר היה לראות שיש
בפנים הרצאה. בכניסה עמדו שתי מורות. יוני ניגש אליהן ושאל:
"על מה ההרצאה?"
"משהו על מחשבות, רגשות, איברים," ענתה אחת המורות.
"אני יכול להיכנס?" שאל יוני בנימוס.
"תיכנס," אמרה המורה. היא הייתה עסוקה מדי בדיבורים עם המורה
השנייה ולא היה אכפת לה שיוני לא שייך לכתה שהייתה בפנים.
יוני נכנס והתיישב באחד המקומות הריקים. המרצה דיבר על הקשר
שבין התהליכים המחשבתיים והרגשיים שמתרחשים באדם, לבין המערכות
הפיזיות של הגוף. יוני הבין שהבנה וקליטת מידע חדש, קשורים
למערכת העיכול. אם אנחנו מנסים ולא מצליחים להבין משהו או
שהשכל לא מצליח "לעכל" מחשבה מסוימת, זה משפיע ישירות על מערכת
העיכול ויכול לגרום עצירות, גזים, כאבים ואפילו מחלות. כמו
שאנחנו מעכלים אוכל, כך אנחנו "מעכלים" מחשבות ואם מחשבה לא
מתעכלת, גם האוכל שנמצא בקיבה באותו הזמן יכול לא להתעכל כמו
שצריך. בצורה דומה הנשימה שלנו משפיעה על צורת החשיבה ולכל קצב
נשימה, יש מחשבות מתאימות, בגלל זה אומרים לנשום עמוק כאשר
מישהו מתרגש. המרצה גם הזכיר שלא חייבים להיות שמחים, כדי
לחייך, אלא, אפשר לחייך גם כאשר עצובים וזה יגרום למצב רוח
טוב, רק צריך לדעת איך לעשות את זה בצורה נכונה. המרצה הסביר
עוד הרבה דברים מעניינים, ההרצה הייתה צריכה להמשך עוד שיעור.
יוני חשב שהנושא הזה מאוד מעניין והוא יחקור אותו כדי להבין
טוב יותר את התהליכים המתרחשים באדם, אבל עכשיו הוא צריך לחזור
לכתה שלו. הוא יצא מהאולם, שתי המורות עדיין עמדו ודיברו. "היה
יותר מועיל, אם היו נכנסות ושומעות את ההרצאה במקום לרכל," חשב
יוני.
ליד הכניסה לכתה עצר אותו עידן.
"גיא היה פה," אמר עידן. "חיפש אותך."
"מה פתאום חיפש אותי?" נבהל יוני.
"לא יודע," אמר גיא. "אמר שדחפת לו משהו מזויף. אמר שישבור לך
את העצמות."
"שיט," חשב יוני. "הסתבכתי עכשיו עם המעיל הזה."
יוני ידע, מי שמתעסק עם גיא, גומר בבית החולים. במקרה הטוב עם
זוג פנסים וכמה שיניים שבורות.
המורה הגיע ואמרה ליוני להיכנס לכתה.
שירלי כרגיל ישבה לבד. יוני התיישב לידה.
שירלי חייכה אליו:
"אז החלטת להגיע היום?" שאלה. "אל תדאג, גיא לא יעז להתקרב
אליך. הוא יודע שבדק את המעיל לפני ששילם. אל תשכח, יש לו
עקרונות. הוא עושה עכשיו הצגות ומקווה שזה יפחיד אותך ואתה
תחזיר לו את הכסף. תכסיס ישן."
יוני קצת נרגע וסיפר לשירלי למה איחר ואיך נכנס להרצאה באולם
הספורט.
שירלי התלהבה ממה ששמעה, עיניה נצצו, היא חשבה לרגע ואמרה בקול
רם:
"אז עכשיו אתה מבין למה אתה רוצה לחרבן במכנסיים כשאתה מפחד?"
לרגע השתררה דממה בכיתה, כולם הסתכלו על שירלי ויוני, נשמע
צחקוק ראשון וכל הכיתה פרצה בצחוק.
"שירלי, מייד החוצה!" צעקה המורה שהייתה מעוצבנת עוד מהשיעור
הקודם. שירלי אספה את חפציה ויצאה מהכיתה עם חיוך של ניצחון על
פניה.
אחרי כמה דקות, יוני השתעמם לשבת לבד בשיעור. המורה העבירה את
החומר בצורה יבשה ומשעממת. הוא ביקש לצאת לשירותים והלך לשוטט
בבית הספר.
יוני הגיע לאולם הספורט. ההרצה כבר נגמרה ואיזו כיתה שיחקה שם
כדור סל, יוני המשיך לקומה התחתונה ונכנס למקלט, שם היה שיעור
אומנות. המורה הסבירה לתלמידים, איך להסתכל על הפסל שעמד בפינה
כדי לצייר אותו כמה שיותר מדויק. היא הסבירה כיצד להבליט צללים
ולשמור על פרופורציות.
יוני נזכר באנשים שעומדים בטיילת כמו פסלים ועוברי האורח
זורקים להם כסף. הוא חשב שגם היה רוצה לנסות לעמוד כמוהם בלי
לזוז הרבה זמן ולהרגיש את מה שהם מרגישים. יוני ניגש למורה
ושאל אם הוא יכול לעמוד במקום הפסל.
"אתה לא צריך להיות בשיעור עכשיו?" שאלה המורה.
"יש לי שעתיים חלון," אמר לה יוני ועשה הבעת פנים משעממת.
"למה אתה רוצה לעמוד במקום הפסל?" שאלה המורה.
"אני הולך להופיע בפסטיבל בתור אדם-פסל, עוד כמה שבועות," שיקר
יוני. "זה יהיה אמון טוב בשבילי."
"אתה חושב שתוכל לעמוד עד סוף השיעור בלי לזוז?"
"כן," ענה יוני. "אני בטוח."
הוא תמיד ניסה לעשות רושם שהוא יודע מה הוא עושה, ככה הוא
הרגיש שאנשים סומכים עליו יותר.
"בסדר," אמרה המורה והראתה ליוני איפה לעמוד.
יוני שם יד אחת על המותן ואת השנייה הושיט קדימה, כאילו הולך
להגיד משהו, עשה חיוך טיפשי וקפא כמו טמבל בצורה הזאת.
התלמידים בהתחלה צחקו ממנו, אבל אחרי שראו שהוא עומד ולא זז,
התחילו לצייר אותו. לאחר כמה דקות, יוני התעייף לעמוד, הידיים
התחילו לכאוב ולגרד. הוא התחיל לחשוב על איזה דברים היה יכול
לעשות, במקום לעמוד כמו איזה דפוק שמשעמם לו בחיים ולחייך חיוך
דבילי. הוא שם לב שהעצלנות אוכלת אותו מבפנים ואומרת לו "למה
אתה צריך את זה, לך תעשה משהו אחר, יהיה לך טוב, לא יהיה לך
כואב, כבר עדיף לשבת בכיתה על הכסא הנוח," והקול הזה נשמע כל
כך הגיוני. יוני החליט להסתכל על עצמו מהצד ולהפסיק להזדהות עם
הגוף שלו. הוא התייחס לכל הדגדוגים והגירודים שחש כאל זרמים
חשמליים שעוברים בגוף.
"הגוף שלי זאת רק מכונה שאני שולט בה," חשב יוני. "אני זה לא
הגוף שלי ולא אתן לגוף שלי לשלוט בי. אני זאת לא היד שלי, כי
אם יכרתו את היד, אז אני עדיין אשאר עם הגוף, אני לא נמצא
בכליות או בקיבה וגם לא בלב, כי אותם אפשר להחליף ולא יהיה
פחות ממני. אני איכשהו מחובר לגוף הזה ואם הייתי יכול להתנתק
ממנו... אז מה זה אני? איפה אני נמצא?" עלו השאלות במוחו של
יוני. הוא זכר את עצמו חושב עוד בילדותו, על חיי נצח. הוא חשב
שאם הגוף שלו יזדקן, אז הוא יחליף אותו בגוף אחר וכך יוכל
לחיות לנצח. עכשיו כאשר הוא נזכר בזה, הוא החליט להרגיש את
גופו ככלי שאפשר להשתמש בו, כלי שדרכו הוא מתבטא בעולם הזה.
לכלי אמנם, יש תחושות, אבל הן נועדו רק להגנה, רק כדי לשמור על
הגוף.
בסוף השיעור יוני הסתכל על הציורים. רובם היו דומים לקריקטורות
או שבכלל לא היו דומים לו. המורה הייתה מרוצה מהתלמידים ואמרה
ליוני שאם הוא רוצה, הוא יכול לבוא לשיעורים שלה ולהתאמן לקראת
הפסטיבל.
אחרי הלימודים, יוני קפץ הביתה, זרק את התיק והלך לשירלי. בחוץ
היה קריר, מה שגרם ליוני ללכת מהר, כדי להתחמם. בזמן  ההליכה,
יוני דימה את האוויר לאנרגיה מוזהבת וכאשר הוא שואף אותה, הוא
מתמלא בכוח ורעננות. זה הוריד ממנו את העייפות שהייתה, כאשר
יצא מהבית וגרם לחיוך מתפשט על פניו. בדרך יוני הסתכל על פניהם
של האנשים ברחוב. לרובם הייתה הבעת פנים של אנשים מתוסכלים
ששקועים עמוק בתוך הבעיות שלהם. אף אחד לא חייך.
"לא יכול להיות, שלכולם יש חיים אפורים ומלאי בעיות," חשב
יוני. "למה הם לא משנים את החיים שלהם, אם הם לא מרוצים ממה
שהם עושים," יוני השתדל לחייך לאנשים שהלכו מולו. רובם הסתכלו
עליו בבוז, רק כמה חייכו אליו בחזרה. יוני החליט תמיד לשמור על
הבעת פנים שמחה ומחייכת ולא להפוך למישהו בסגנון "הפרצוף
העירוני".
"כך תמיד ארגיש חזק ולא אתן למחשבות ולאסוציאציות לשלוט במצב
הרוח שלי," הסביר לעצמו.





שירלי ישבה על אדן החלון ואכלה תפוח. יוני עמד באמצע החדר
וסיפר לה בהתלבות את מה שעבר היום בבית הספר.
"אני רואה שיש לך כישורים שלך ליצן," אמרה שירלי. "אתה צריך
לפתח את זה."
יוני הסתכל עליה במבט שואל.
"להיות ליצן או מוקיון, זה להיות בעל כוח רב. אם תהפוך לשוטה,
זה יעזור לך ללמוד את עצמך ולהבין את האנשים סביבך טוב יותר,"
הסבירה שירלי.
"איך אני אוכל ללמוד את עצמי טוב יותר, אם אעשה מעצמי שוטה?"
שאל יוני בתדהמה.
"בעבר שוטים ומוקיונים, היו בעלי שליטה עצומה. רבים מהם היו
מכשפים והכירו טוב מאוד את הטבע של האדם. היו כאלה ששלטו
בממלכות שלמות. לעשות שטויות, זאת אומנות שלמה. להיות ליצן,
זאת אומנות השינוי, אומנות הטרנספורמציה," אמרה שירלי.
"קראתי בכל מיני סיפורים ואגדות, על אנשים שהחליפו את צורתם,
כדי להשיג משהו," נזכר יוני. "הפכו לברבורים, זאבים או חיות
אחרות. עכשיו אני מבין, זאת הייתה אלגוריה לאמנות השינוי, בה
האדם צריך לשלוט כדי להצליח."
"נכון," ענתה שירלי. "אתה צריך להבין שבכל רגע אתה משחק תפקיד
ולא משנה מה יחשבו עליך, אתה תמיד תישאר עצמך. רוב האנשים שכחו
שהחיים הם משחק, הם מזדהים עם התפקיד שלהם ומרגישים את עצמם
חשובים. אתה צריך להפסיק להזדהות עם התדמית שלך. ככה תוכל
להשתנות ולא תהיה תלוי בהרגלים שנוצרו אצל עם הזמן ושולטים בך.
אם אתה רוצה להבין משהו, תצטרך לעבור את דרכו של השוטה."
"אז מה אני צריך לעשות?" שאל יוני בתמיהה, אח"כ עשה לעצמו
קרניים והתחיל לעשות כל מיני פרצופים.
"אני רואה שאתה כבר מצליח טוב,"  צחקה שירלי. "אתה תמיד צריך
להיות שמח ומאשור. כלפי חוץ, אתה יכול לבכות, אבל בפנים אתה
תמיד צריך לשמוח ולצחוק, ככה תוכל לשחק כל תפקיד ולהשיג כל דבר
שתרצה. מבפנים, תמיד תישאר שמח, כלפי חוץ ,אתה יכול להראות מה
שאתה רוצה."
"אני מוכן להתחיל להתאמן להיות שוטה," אמר יוני התחיל לרוץ
בחדר ולעשות קולות של חיות, עלה על הספה, עיקם את רגלו והתגלגל
ממנה על הרצפה.
שירלי תפסה אותו בחלצה ודחפה לכורסה. היא נעמדה מולו ואמרה:
"מחר אני הולכת להזמין כמה חברים. בכסף שנשאר לך מהמעיל, אני
רוצה שתקנה לי שעון קיר עם קוקייה וזר פרחים ענקי. תתלבש יפה
ותביא לי את זה מחר בערב. מחר תלמד ליישם את ההבנה שלך.




בבוקר מישהו הביא "פצצת סרחון" לכתה ושם אותה מתחת לרגל הכסא
של המורה. זה היה שיעור מתמטיקה, שיעור כפול שגורלו היה
להיהרס. המורה השמן נכנס לכתה ושם את התיק שלו על השולחן. כולם
ישבו בציפייה למה שהולך לקרות ברגע שהמורה יתיישב על הכסא.
המורה הוציא את המחברות והספרים שלו, הסתכל על התלמידים
שלהפתעתו ישבו בשקט ונחת ברכות על הכסא. נשמע קול חלש של
זכוכית נמחצת. המורה התחיל להקריא שמות. לאחר כמה שמות, הריח
את האוויר ושאל אם מישהו מרגיש ריח מוזר.
"יש היום אוויר צלול להפליא, המורה!" צעק כפיר. הוא כנראה היה
ממארגני האירוע. האחרים הנהנו בראשם.
אחרי עוד כמה שמות, פניו של המורה האדימו, הוא התחיל לנשום
בכבדות. האחרים גם הרגישו את הריח המתפשט בכתה. הפנים של המורה
החליפו עוד כמה צבעים, הוא קם, שם את היד על גרונו, מלמל משהו
כאילו היו לו הזיות ויצא במהירות מן הכיתה שמלאה אותה קול צהלת
הניצחון של התלמידים.
יוני רץ אל מקומו של המורה,  תפש את עצמו בגרון והתחיל להתפתל
כאילו הוא נחנק, נפל על הרצפה והתחיל לרעוד. כולם צחקו.
"בואו נצא לפני שנחנק," צעק כפיר. הסרחון בכתה כבר היה בלתי
נסבל.
יוני קם ורץ עם כולם החוצה. הם סגרו את הדלת, כדי שהריח בכתה
יישאר לכמה שיותר זמן.
"האסטרטגיה להרס הסביבה החינוכית," חשב יוני.
תוך כמה דקות כולם התפזרו בבית הספר ויוני נשאר לעמוד לבד, ליד
דלת הכתה. הוא החליט להשקיע את השעתיים שהתפנו לו, לשהייה
בספריה וקריאת משהו מעניין. בספריה היו הרבה ספרים שונים על
פסיכולוגיה, שיוני היה מעיין בהם רבות. בעבר הוא בילה הרבה
שעות בספריה, לפעמים גם אחרי הלימודים.   בעיקר, הוא אהב לקרוא
ספרים על אנשים שהגיעו לגדולה והפכו לדמויות בולטות בהיסטוריה
עקב הדברים שעשו בחייהם. יוני חיפש את הדברים שהיו ייחודיים
לאנשים אלה, מכנה משותף שעשה אותם שונים מהשאר, שאפשר להם
לפרוץ החוצה ולהפסיק להיות חלק מהעדר.
הוא הוציא את ספרו של דייל קרנגי - "כיצד תרכוש ידידים והשפעה"
ופתח אותו בעמוד כלשהו באמצע. "קרנגי נותן הרבה עצות טובות,"
חשב יוני. "אבל כל העצות האלה, הן שבלונות ודפוסי התנהגות
במצבים שונים. אני לא רוצה להיות משועבד לדפוסי ההתנהגות שלי,
אני חייב למצוא איזושהי נוסחה שתאפשר לי לבנות מודלים להתנהגות
בכל סיטואציה ולא להתנהג עפ"י דפוסים מוכנים מראש. כן," המשיך
לחלום יוני. "בכל רגע אוכל לבנות מודל של ההתנהגות האפקטיבית
ביותר לאותו הרגע, בהתאם למטרות שלי.  "ואם תמצא את הנוסחה
הזאת, תוכל לחזות את התנהגותם של אנשים אחרים," זאת הייתה
שירלי שעמדה לידו. היא התיישבה על הכסא.
"פעם שנייה שאת מפתיעה אותי כך," אמר יוני בעת שהוא חוזר
למציאות. שירלי התיישבה על הכסא מולו.
"חשבת בקול רם, לא רציתי לקטוע אותך," אמרה ועשתה תנוע של 'אל
תפגע במשוגע'.
"באמת," שאל יוני. "לא שמתי לב שחשבתי בקול."
"צריך לשים לב לדברים כאלה, אתה הרי לא רוצה שאחרים ידעו על
המזימות שלך להשתלט עם העולם," שירלי הסתכלה עליו במבט חודר,
כאילו מנסה לראות מה עוד הוא מסתיר במחשבות שלו. "לא שכחת שאתה
צריך לבוא אלי היום בערב?"
"לא, לא שכחתי, אני גם אביא את מה שביקשת," ענה יוני.
"טוב מאוד, כי יהיה לך תפקיד חשוב. אתה תהיה המחזר שלי," אמרה
שירלי. "וכדאי שתשחק אותו טוב, כי הבחורים שיבואו היום, כולם
ממשפחות מאוד עשירות, הם אוהבים להנות, לבזבז כסף ולהתחרות
בינהם. כל אחד מהן ינסה להראות שהוא הטוב ביותר, אז אל תאכזב,
זה יהיה אימון טוב בשבילך. אל תתן לרגשות לשלוט בך, אחרת הם
יעשו ממך סמרטוט."
" תודה שאת נותנת לי להיות בסיטואציות כאלה," שמח יוני. "אני
אשתדל להוציא מהן את המקסימום."
"טיפש, אתה זה שיוצר את הסיטואציות. אתה צריך לשלוט בכל מה
שקורה אתך וסביבך ולא לחקות עד שיקרה משהו מעצמו," אמרה שירלי
בהתנשאות. "אם אני הייתי מחקה עד שמשהו יקרה, הייתי עדיין גרה
עם ההורים שלי באיזו דירה מסכנה."
הלצול להפסקה צלצל והסיפרייה, שירלי הסתכלה בחלל החדר שהתחיל
להתמלא בתלמידים, כאילו מחפש מישהו.
"אני צריכה ללכת" אמרה. "יש לי כמה עניינים לסדר לקראת הערב.
תמשיך לפתח את נוסחאות הסופרמן שלך, אולי יום אחד תוכל למכור
אותן למפיקי סדרות מדע בדיוני". שפתיה של שירלי נמתחו בחיוך
משעשע.
"צוחקת עלי," חשב יוני. "חכי שנייה, באיזו שעה את רוצה שאני
אבוא?"
"תבוא בשבע וחצי, תעזור לי להכין כמה דברים."





יוני עלה במעלית, מחזיק בידו האחת זר ענקי שתפס את כל המרחב של
המעלית וביו השנייה קופסה גדולה עם שעון הקיר. הדלת נפתחה והוא
התחיל בזהירות לדחוף את הזר בין הדלתות, כדי לא לשבור אותו.
הוא היה כל כך גדול שיוני לא הסתכן להכנס איתו לאוטובוס כדי
להגיע עד הבית של שירלי ועבר כמעט את כל העיר ברגל. בגלל הזר,
הוא בקושי היה רואה לאן הולך. למזלו האנשים שהלכו מולו הבינו
זאת ועקפו אותו מבלי להיתקע בו, דבר שעמודי החשמל, העצים
והפנסים בדרך לא יכלו לעשות, למזלו של יוני, הוא הגיע בריא
ושלם עד הבית של שירלי.
הוא מצא את הדלת הנכונה בקומה ובקליעה מדוייקת, בלי להניח את
הפרחים והשעון, לחץ עם הכתף על כפתור הפעמון. שירלי פתחה את
הדלת. מולה עמד זר פרחים ענקי עם רגליים ונעלי ספורט.
"אל תזוז," היא אמרה ונעלמה אל תוך הדירה. לאחר כמה שניות,
הופיע שוב והניחה אגרטל גדול עם קצת מים לרגליו של יוני. "שים
את הפרחים בפנים," הורתה לו. יוני בקושי התקופף ודחף את הפרחים
לאגרטל. רק עכשיו הוא ראה את שירלי. היא הייתה לבושה בשימלה
שחורה שהבליטה את גופה החטוב. האיפור גרם לה להראות הרבה יותר
מבוגרת.
"המ-מ-מה," גמגם יוני. הוא תמיד היה מצליח לשלוף מהשרוול
תגובות מקוריות במקרים כאלה. עכשו הוא הרגיש ליד שירלי כמו ילד
קטן.
"בוא, צריך להלביש אותך כמו בן אדם," שירלי הלכה לחדר, יוני
הניח את הקופסא עם השעון והזדחל אחריה מזיל ריר מהמראה שלה.
באמצע המסדרון שירלי עצרה, הסתובה אל יוני ואמרה:
"סגור ת'פה, שלא תסרוט לי את הרהיטים עם השיניים," היא הייתה
מרוצה מעצמה.
שירלי ניגשה אל אחד הארונות בחדר ופתחה את החלק התחתון. בפנים
עמדו כמה זוגות נעלי גבאים במידות שונות.
"תבחר משהו מתאים בשבילך. בארון יש חליפות, תבחר אחת ותלבש
אותה. אני הולכת לסיים עוד כמה דברים במטבח."
יוני מצא זוג נעליים אלגנטויות חומות שהיו בדיוק במידה שלו
וחליפה שחורה. פעם אחרונה שלבש משהו דומה לזה, היה בר מצווה
שלו. אז הוא היה בטוח שללבוש חליפה זה לא יפה ולא נוח ורק
מטומטמים שרוצים לעשות רושם צריכים ללבוש את זה, עכשיו זה
דווקא מצא חן בעיניו.
"מאיפה יש לה את כל הדברים האלה," חשב יוני מתבונן על עצמו
במראה.
"עכשיו אתה נראה יותר טוב," אמרה שירלי שהופיעה במראה. "שים את
זה בכיס," היא הושיטה ליוני חבילה גדולה של כסף. "אתה תצטרך את
זה להערב, אל תתקמצן לבזבז. תזכור שאתה מבזבז את זה עלי."
יוני דחף את הכסף לכיסים. הוא קצת נבהל והרגיש את עצמו מעורב
בפרשה שלא אמורה להגמר בטוב. אבל הוא נזכר ששירלי אמרה שזה
יהיה אימון טוב בשבילו והוא הבין שעכשיו זו הזדמנות טובה כדי
לעקוב אחר הפחד שהוא מרגיש ולראות כיצד הפחד מכתיב לו את
התנהגותו.
תוך זמן קצר, יוני כבר ישב על הספה בסלון וחיקה לאורחים. על
השולחן לפניו, היו פרוסים כמה עיתונים בעלי תוכן "למבוגרים
בלבד", בטלויזיה מולו היה סרט פעולה מלווה בפס קול שגורם לך
להרגיש בתור הגיבור של הסרט. שירלי אמרה שהיא מנסה ליצור
אווירה מיוחדת, אבל לא הסבירה בשביל מה. פעמון הדלת צילצל
ושירלי הלכה לפתוח.
"תכיר, זה יונתן," הציגה שירלי את יוני לאורח הראשון. "הוא רק
חזר מאיטליה, עובד כרגע על תוכנית לשיקום מהיר של בני אדם
מדיכאונות".
"נעים מאוד," אמר הבחור ולחץ את ידו של יוני. "אני אייל".
לאחר שיחה קצרה, יוני הבחין שאייל די אינטלגינטי ומשכיל אבל
בנוסף לזה גם שוויצר. אייל סיפר שהוא עומד לנהל את החברה של
אביו ובמסגרת התפקיד יסתובב בכל העולם, יראה דברים מעניינים
ויפגוש אנשים מכובדים. הוא סיפר על התוכניוית שלו לשנתיים
הקרובות ועוד כל מיני דברים על עצמו. "אנשים כאלה מדברים הרבה
ועושים מעט," חשב יוני. "אבל אם הוא יממש את המחשבות שלו, הוא
יגיע רחוק. הכי חשוב זה המימוש של המחשבה, אחרת אין שום טעם
בלהבין כל מיני דברים אם לא מיישמים את ההבנה בחיים. ללא
יישום, זו תהיה ספקולציה מנטאלית בלבד."
האורחים המשיכו להגיע. כל אחד הביא אתו מתנה. כולם היו
מבוגרים מיוני בכמה שנים. רובם הכירו אחד את השני. חלקם עיינו
בהנאה בעיתונים הפורנוגרפיים ודיברו על הסרט שהיה בטלויזיה,
אחרים יצאו למרפסת ושניים, לאחר ששירלי הציגה להם את יוני,
התעניינו על התוכנית שיוני עובד עליה.
"כאשר הדאם נמצא בדיכאון," הסביר להם יוני. "הוא מאבד את סולם
הערכים שלו. דברים מפסיקים להיות חשובים בשבילו וכאשר שום דבר
אינו חשוב יותר מהשני, אין גם עניין לעשות משהו. מכאן יש
אפשרות להחזיר לאדם איזשהו סולם ערכים ובכך ליצור אצלו עניין
לחיות בצורה מעניינת, אבל אנחנו לא מסכימים עם הדרך הזאת, כי
בדרך הזו, אנו יוצרים אצל האדם בצורה מלאכותית את סולם הערכים,
שעל פיו יצטרך לחיות תקופה כלשהי. אנחנו בעצם יוצרים רובוט
שתכנתנו לו מה מעניין יותר ומה מעניין פחות. זה גם מה שעושה
החברה, יוצרת זומביים. אנחנו מנסים לשקם את האנשים בצורה כזאת,
שלא רק לא יהיו חייבים לחיות על פי סולם ערכים שנקנה להם
מבחוץ, אלא שגם יוכלו לחשוב בצורה אלטרנטיבית, הרבה יותר
מורכבת ולא יחיו בצורה סתומה כמו כל האנשים."
שני הבחורים קצת נעלבו, כי כנראה הבינו שהם חיים בצורה סתומה.
יוני דווקא שמח, כי אולי זה יעזור להם להבין שאפשר לחיות לא רק
כמו שכולם מצפים ממך, אלא בצורה הרבה יותר אמיתית ומעניינת.
שירלי אספה את כולם סביבה ואמרה:
"כדי להנעים את המשך הערב, אנחנו נשחק במשחק מרתק. אבל לפני
זה, נפתח את המתנות שהבאתם. שירלי ניגשה אל המתנות והוציאה את
המתה הראשונה. זו הייתה שקית, היה בה משהו ארוך, אטוף בנייר.
היא בזהירות הורידה את הנייר וחשפה פסלון יפה יפה משנהב של פיל
לבן. היא סובבה בידה את הבפסלון, בחנה אותו מכל הצדדים ואמרה:
"חביב מאוד. מי הביא את זה?"
"אני!" זה היה ניר, סטודנט לאנטרופולוגיה, כפי שהציג את עצמו.
"הבאי את זה במיוחד בשבילך מדרום אפריקה."
שירלי הסתכלה עליו ברכות וחייכה. עייניו נצצו בציפיה, אבל הוא
לא קיבל את הכבוד, לו ציפה. שירלי הסתובה והניחה את הפסלון על
המדף.
"זה יפה, נראה אם עוד מישהו השתדל כמו ניר, לגרום לי קצת אושר
הערב," אמרה ושלחה את ידה לקחת את המתנה הבאה. זו הייתה קוטבה
קטנה. שירלי פתחה אותה והוציאה שרשרת עדינה עם טליון ועליו
פנינה.
"זה מדהים!" אמרה שירלי. יוני מייד ניגש אליה וסגר את השרשרת
על צווארה. כולם הסתכלו עליו בקנאה, שלא הם אלו שעזרו לה לסגור
את השרשרת. למרות שכל אחד מהם חשב לעשות זאת. יוני הבחין
במבטים שננעצו בו וציין לעצמו "חשוב מה שאתה עושה ולא מה שאתה
חושב. ואם אתה חושב, אל תשכח גם לעשות את מה שחשבת לפני שמישהו
אחר יממש את המחשבות שלך".
שירלי הוציאה עוד מספר מתנות. כח אחת מהן הייתה יפה ומיוחדת.
לאחר שכל המתנות נגמרו וכולם חיכו להחלטה, איזו מתנה תבחר
למתנה המנצחת, שירלי התיישבה על כסא, הקיפה את כולם במבט רך
ואמרה:
"תודה על כל המתנות הנפלאות. עכשיו מגיע גם לכם להרים את רמת
ההנאה, לכן נעבור לחלק המעניין יותר של הערב," היא הזמינה את
כולם להתיישב מסביב לשולחן ופיזרה עליו חפיסת כלפים. כללי
המשחק היו פשוטים. מתחילים מסכומי כסף קטנים, כל אחד יכול
להעלות את הסכום. המנצח בוחר בין הכסף, למלכת הערב. אם הוא
בוחר במלכה, היא מקבלת את הכסף.
המשחק התחיל, ההימורים היו נמוכים, הטלויזיה נשארה דולקת על
אחד מערוצי המוזיקה. שירלי זרקה כמה בדיחות פיקנטיות. יוני
הבחין איך כולם מתחילים להשאב לאווירה החדשה של המשחק. שירלי
ידעה מצויין לשלוט במצב הרוח של האנשים ולגרום להם להתנהג
בצורה שהיא רוצה. יוני חשב שהוא לא יכול להרשות לאף אחד לשלוט
במצב הרוח שלו. רק הוא יהיה הבעלים של עצמו וכל דבר שיעשה,
יהיה רק בצורה מודעת ולא יתן לעצמו להישאב לתוך הזרם של העדר
ולעשות דברים בצורה אוטומטית, כמו הזומבים שישבו סביבו עכשיו.
המשחק הראשון נגמר, הזוכה תפס את שירלי ביד ומשך לאמצע החדר.
שירלי נמרחה עליו והם התחילו לרקוד. הבחור התחיל למזמז את
שירלי, היא לא התנגדה ושתפה פעולה, אך אחרי כמה דקות דחפה אותו
חזק לקיר וחזרה לשבת ליד השולחן. המשחק נמשך. כל אחד עכשיו רצה
לנצח. יוני הבין למה התכוונה שירלי, כאשר אמרה שלא יתקמצן
לבזבז עליה כסף. הוא התחיל להעלות את הסכומים במשחק. אף אחד לא
פרש. כל אחד רצה רצה את הפרס לעצמו. המשחק הבא  הסתיים. שירלי
ניגשה אל המנצח והתיישבה על ברכיו. הוא חיבק אותה והיא הדביקה
לו נשיקה עסיסית בשפתיים, תוך כדי שהוא מעסה את ישבנה.
המשחק זרם. גם הכסף. יוני השתדל להישאר רגוע ולעקוב אחרי
המחשבות המתעוררות בו. הוא הרגיש לא נוח שידידה שלו מתנהגת כמו
זונה ומוכנה להיות פרס במשחק קלפים. "יצרתי לעצמי בראש דמות של
שירלי אחרת," חשב יוני. "עכשיו המודל בראש, שונה ממה שאני רואה
במציאות וזה גורם לי לאי נוחות. כל המחשבות שלי היו כלפי
הדימוי, אבל המציאות שונה וכל מה שחשבתי אי אפשר ליישם כלפי
המציאות. אנשים מתאכזבים כי הדימוי שהם יוצרים לעצמם שונה
מהמציאות כאשר היא מתגלה. האנשים מגלים שחיו באשליה של אידיליה
וזה המקור לדיכאונות, סבל, אנשים נפרדים אחד מהשני, יש כאלה
שאפילו מתאבדים. החברה מחדירה לאנשים מודל של עולם טוב ויפה,
כאשר הוא לא כזה באמת!"
"תורך, אל תחלום!" מישהו החזיר את יוני למציאות.
"אני כאן, סליחה," אמר יוני כשהוא בוחר קלף בחיפזון.
לאחר שהמשחק נגמר, כולם התיישבו  לראות סרט. הרוב היו די
עייפים בגלל השעה המאוחרת והריגושים של המשחק. יוני יצא למטבח
לעזור לשירלי להביא שתיה.
"אתה נהנה?" שאלה שירלי בחיוך. נראה היה שהיא אינה עייפה כלל,
מלאת אנרגיה וזוהרת יותר מתמיד.
"אני קצת בשוק," ענה יוני בכנות. הוא חלק אתה את מחשבותיו כל
הדמיון בבן אדם ומביא סבל למי שלא יודע לקבל את הדמיון שלו
בצורה נכונה.
"אתה צודק," אמרה שירלי תוך כדי שהיא מוזגת משקאות לכוסות.
"שכל שלא חונך בצורה נכונה, הופך לאוייב הכי גדול של הבן אדם.
בבי"ס לא מלמדים אותנו לחשוב נכון. מלמדים לפתור תרגילים,
לזכור מילים, שמות, וארועים, אבל לא מלמדים את הדברים החשובים
ביותר שבן האדם צריך להמשך חייו. עכשיו אתה יודע לחשוב איכשהו,
כמו שאתה יודע איכשהו לקפוץ, לרוץ, לשחות. אתה גם לא יודע אם
אתה עושה את זה בצורה הנכונה ואיך לעשות את הדברים האלה נכון,
אבל כל האנשים מסתפקים באיכשהו הזה."
"איך אפשר לשנות את זה? אני לא רוצה להיות מכונה מטופשת שעובדת
כל היום ומבזבזת את חייה כדי להחזיק את עצמה בחיים עוד קצת
וכדי לסםק את 'המכונות' האחרות סביבה. אני רוצה להנות מכל רגע,
לעשות את מה שאני רוצה ולא את מה שמצפים ממני אחרים."

"חחהה, בינתיים אתה לא יכול לעשות הרבה," שירלי ציחקקה.
"אז מה אני כן יכול לעשות?" שאל יוני במבט נואש.
"קודם כל אתה צריך להתבונן בעצמך. להתחיל מזה שתלמד את עצמך
טוב טוב. תלמד את התגובות שלך. תשים לב איך אתה מגיב באופן
אוטומטי לכל דבר. איך המחשבות שולטות במצבי הרוח שלך ועוד הרבה
מאוד דברים אחרים. אולי עכשיו נראה לך שאתה מכיר את עצמך, אבל
בקרוה תגלה שזה בכלל לא כך, שאתה אפילו אינך יכול לדעת איזה
מצב רוח יהיה לך עוד חמש דקות ועל מה אתה תחשוב. אם אתה בטוח
שאתה יודע על מה תחשוב בעוד כמה דקות, זה לא מה שתחשוב עליו.
"ומה יהיה כאשר אני אלמד את עצמי?"
"רק אז תוכל להתחיל לשנות את עצמך. דבר אחר דבר, צעד אחר צעד
אתה תהפוך לאדון של עצמך.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יום אחד שלי באה
אליי בוכה.
שאלתי אותה מה
קרה? מסתבר ששלי
נסחפה מעט ובזמן
עינוג החבר שלה,
נתה "ביסון".
ישר החבר של שלי
זרק אותה. אמרתי
לה - "שלי, מה
את דואגת? הרי
עם ביצועים
אוראליים כמו
שלך, הוא יחזור
על ארבע, או
אפילו על חמש".



החברה של שלי
מתוודה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/4/02 3:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גבידו זיברס

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה