ליניב....


המשהו הזה שלך, השקט שלך. האש הכובשת הזאת. הרוגע, החיוך- ששום
דבר לא מפריע ושום דבר לא בוער, החיים טובים והכל בסדר- וגם אם
קצת קשה זה לא אומר שמוותרים. האידיאולוגיה הזאת שלך, הדבר
היחיד שתמך בי בזמנים הקשים באמת. משהו הקטן הזה, שהוא בעצם כל
כך משמעותי בשבילי. העיניים הכחולות שלך, כל כך הרבה אפשר
לראות. את כל העולם שלי. את כול העולם שלך.
וכשהייתי מעזה להסתכל לך עמוק בתוך העיניים ולהניח את היד על
הלחי החמה שלך, כשהיית מחזיר לי מבט שאומר "אני אוהב אותך". אז
ידעתי שאנחנו נועדנו להיות ביחד, למרות שאנחנו הפוכים, למרות
שאני אנוכית, ומגעילה, ושלא מגיע לי אחד כמוך, ששיקרתי, שנתתי
לך להרגיש נאהב ובסוף זרוק. ובסוף לא נשאר בינינו שום דבר, חוץ
מאויר, חוץ מכלום. חוץ משום מדבר.  איך נתתי לך לחמוק בין
האצבעות שלי, נשאלת השאלה האבסורדית, העצובה, שלמשמעות שלה יש
יותר ממובן אחד. איך נתתי לך ללכת- איך גרמתי לך ללכת. איך
שיקרתי לך, איך לא הצלחתי להסביר לך שלמרות השקר אני אוהבת
אותך, ולמה אמרתי שזה יעבור לי לבד, כשנינו ידענו שזה ייגמר.
אהבתי אותך, ולי זה לא היה חשוב איך- העיקר שתאהב אותי בחזרה,
ואיך יכולתי להפחית מהחוכמה שלך וחשבתי שלא תחזיר לי אהבה בגלל
דבר אחד, בגלל מה שמעולם לא הצלחת להבין- אבל אני ידעתי, כי
הרגשתי ככה. ומה שאף אחד לא יצליח להבין לעולם, הדבר הזה שגרם
לי לאבד אותך בסופו של דבר. הדבר הזה שבגללו נותרתי עכשיו
להשוות כבר כמעט שנתיים את כולם אלייך, ואף פעם לא לאהוב מישהו
באמת. כי רק אותך אני אוהבת באמת, כי רק אותך אני רואה- כשאני
עוצמת את העיניים, כשאני פותחת עיניים, ואתה לא שם. אפילו הקול
שלך כבר לא שם באמת- רק בזיכרון. והגעגוע הזה אלייך- שאתה נמצא
שמה רחוק ממני, כל כך רציתי לשמוע ממך, לדעת שאתה בסדר, שלא
קשה לך, שאתה לא בוכה לבד בלילה, בגלל איזה שרמוטה שזרקה אותך
לטובת ערס, ושנינו יודעים שזה יכול לקרות. כי אף אחת שהייתה
אתך לא באמת הבינה מה יש לה ביד, רק אני ידעתי, ובגלל זה
נשבעתי שלעולם לא אמשיך הלאה. על זה שנתתי לך שוב להיזרק. על
השקרים, על האנוכיות, על חוסר הכנות, על הזיוף. על הכל כמעט-
בגלל שנתתי לעצמי לאבד אותך, ובשבילך זאת לא הייתה פעם ראשונה.
"ואולי זה רק אני עם המזל שלי."
לא, מתוק שלי, זה לא רק אתה. זה בכלל לא רק אתה. זאת אני- וזה
לא משנה אם יש לך מזל או שאין לך מזל, פספסתי אותך פעם אחת,
ופספסתי פעם נוספת. ומה לא הייתי עושה כדי לקחת אותך בחזרה,
לרפא את כל הפצעים, את כל השריטות, להגיד שאנחנו צריכים להמשיך
הלאה, קדימה- לזכור אבל לסלוח- לשמור אבל לא לנבור. לתת לנו
עוד צ'אנס. אבל זה לא קורה בעולם האמיתי, זה קורה בעולם של
הדמיון, שזה קורה בתוך התת מודע של הלב שלי, כשאני שוב מתמודדת
עם הפחדים שלי, עם האנוכיות שלי, עם השקרים שלי. והכול חלק
ממני, והכול נשאר- אבל אני עוד אשתנה. אני עוד אשתנה בשבילך,
למרות שלא תבוא. למרות שלא תראה אותי יותר, ולמרות שלא נאהב
יותר, למרות שלא...למרות שלא.      
ואולי איכשהוא, מישהו יסתכל למטה ויחליט שזה לא מתאים לו, ואם
יכולתי להסתכל קדימה מעכשיו- אני רוצה לראות את השם שלך, שם
ברשימה. ואם זה לא יקרה, לפחות תקרא את המכתב הזה ותבין, תבין
מה אני הפסדתי. תבין על מה ויתרתי, תבין למה כל החלומות שלי
אבודים. פספסתי אותך,
שיקרתי לך, הכול נגמר.  אני אוהבת אותך, רוצה אותך בחזרה. אבל
זה יקרה שוב- אתה לא תשכח, יכאב לך. ואני לא רוצה להכאיב לך.
ואז נשאר 'אולי' מתוך זה, אולי אין לזה סיכוי. אולי אין סיכוי
לאהבה שלנו.
ואולי בכלל.......................ואולי אתה שונא אותי.




המכתב שמעולם לא נשלח...