יש רק דממה.
לא יד לא חיבוק
רק השקט העוטף את גופי מחזיק ונעלם.
כאילו שנשארתי לבד, ויש משהי ששומרת
עליי מבחוץ מלמעלה, ומקשיבה
לבלבול, לחוסר השקט
וזה גומר אותי. כמו משהו לא ידוע
שבא והולך וזה מכרסם אותי - ומכריע.
משהו לא מובן. שאין לו הסבר
בלי הסבר או כוונה - אין כוונה.
הרגע החולף הולך לו מעמקי נשמתי, זה
כואב כמו הבכי החנוק בתוכי
היש טעם לזה, היש משמעות?
אני מסתכלת על החושך חסר התוכן,
שאין מאחוריו כלום. בדיוק כמו המוות
הוא ריק, הוא שונה, אני מרגישה משהו
שונה שאינו תלוי בי, או שכן, אבל
אני לא תופסת אותו,
הוא נעלם וחוזר כמו סימן שאלה שמסתיר
את התשובה בגורלית, המשמעותית.
הסימן הזה מסתיר את ההסבר, את הכוונה,
את עצמי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.