גדעון התעורר, ושלח יד עצלה אל השעון. 8:05!!! השעון לא צלצל.
שלוש קומות, חצי שץ ועוד מדרחוב מפרידים בינו לבין קו 21 שעובר
בשמונה ושבע דקות, ואסור לו לאחר לעבודה. התלבש על הפיג'מה.
שטף פנים וירד בריצה בלי להסתכל ימינה ושמאלה. כשהגיע לתחנה,
השעון הגדול שמעל בנק איגוד הראה עדיין 8:05. כנראה שהשעון שלו
התקלקל. הוא נרגע, התישב על ספסל התחנה והסתכל סביבו. האנשים
נראו לו אבודים פתאום, כאילו הולכים לשום מקום ומבטים המומים
בעיניהם. מישהו עבר לידו ואמר לו ביאוש "עזוב, אין טעם.
האוטובוס לא יגיע."  
"מה קרה?"
"לא שמעת? הזמן נעצר. שום דבר לא זז יותר."
גדעון הציץ בשעון היד שלו. 8:05. השעון הגדול עדיין לא התקדם
מאותה שעה, ואף מכונית לא נסעה בכביש. האוטובוס מהעבר השני של
הרחוב עמד עדיין בתחנה, בדיוק כמו ברגע שגדעון הגיע לתחנה שלו.
אף רמזור לא החליף צבעים. 8:05. שעה כל-כך מוזרה לעצור בה את
הזמן.
גדעון קנה "ידיעות" בקיוסק של שלום, שצמוד לתחנה. מזל שאת
העיתונים מדפיסים ב- 6 בבוקר. הוא דפדף במהירות, בין משחקי
הכדורגל והמפולת בבורסה ובסוף, במדור חדשות החוץ הוא מצא כתבה
קטנה: 'סוף עידן הזמן?' השחירה הכותרת, 'מדענים טוענים שהזמן
מתקרב ומגיע לסופו ובעתיד הקרוב, לא ברור מתי בדיוק, הזמן
ייעצר. קבוצת מדענים באוניברסיטת פילדלפיה טוענת שהזמן יתחיל
ללכת אחורה.' אם הם צודקים, גדעון חשב, בטח יגיע להם פרס נובל.
אבל בעצם אם הזמן באמת ילך אחורה אנשים יצטרכו להחזיר את פרסי
הנובל שקיבלו כבר, ולא יחלקו חדשים.
הוא סגר את העיתון, משמעות המצב חודרת לאיטה לתודעתו. קו 21 לא
יעבור את הרמזור של קינג ג'ורג', האוטובוס ממול לא יעזוב את
התחנה. השעון הגדול חייך אליו שוב 8:05. איך הוא יגיע לעבודה?
אבל הוא מתחיל לעבוד ב- 9, והשעה 9 אולי לא תגיע לעולם.
גדעון קם מהספסל וחיפש מסביב פנים מוכרות, פרצוף מחייך, עוגן
שיוכל להיאחז בו. כל האנשים פשוט הלכו מצד לצד, מנסים להבין
כיצד יראו החיים שלהם מהיום, בלי זמן.
הוא התחיל לעלות במדרחוב. בעטרה ישבה קבוצה של מבוגרים, נראו
לו כמו מרצים באוניברסיטה. הם ניסו לנחש מתי הזמן יחזור ללכת,
ולגדעון זה נראה כמו ספקולציות שאנשים עושים על הבורסה.
איש מבוגר יצא מתא הטלפון הציבורי. "אין סיכוי!" הוא צעק לאף
אחד ספציפי, "זה אבוד. אפילו באמריקה הזמן נעצר. הוא כבר לא
יחזו אף פעם."
גדעון המשיך לעלות. בשץ כל החנויות היו סגורות. הן נפתחות ב- 9
כל בוקר. הוא שוב הציץ בשעון היד, שזרק לו 8:05, כמו בדיחה
ישנה שכולם מכירים. תיבת הדואר הייתה ריקה. הדוור מגיע כל בוקר
ב- 8:30.