התיישבנו זה מול זה
הוא שתק כאילו שיש משהו
שמוטל עליי
כאילו שאני אמורה לדעת מה לומר
בפעם הראשונה.
לא רציתי לבוא לכאן בכלל, אבל
באתי. הכריחו אותי,
אבל יכלתי להתעקש ולא לבוא.
כל הקטע הזה של לספר דברים ששייכים
לי - לאדם זר ממני, שלא קשור אליי
בכלל...
"על מה את חושבת"? הוא שאל אותי
כאילו שהוא ממשיך (המשיך) שיחה
שכלל לא החלה.
לא עניתי. הוא הביט בי, הסתכל במבט
בוחן. הזזתי את ראשי ממנו מבולבלת.
לא ידעתי אם לענות או לא, איך
להגיב ומה לעשות.
(האמת היא שהוא בסך-הכל פסיכולוג, אבל הוא
פסיכולוג וזה כל העיניין). |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.